פיברו מה? הכירו את המחלה שמיליונים סובלים ממנה, ואת הדרכים לטיפול בה

התפתחות הרפואה בעשורים האחרונים הביאה עמה לא מעט בשורות לחולים, גם לכאלה (כן, כן) שכלל לא ידעו שהם חולים. ועל זה בדיוק רצינו לדבר איתכם. שכן, עד לא מזמן, הרפואה הקונבנציונאלית לא ממש הכירה בעייפות קיצונית המלווה בסימפטומים כמו כאבי ראש ושינויים במצבי רוח, כ'מחלה'.

עד לא מזמן נטו הרופאים לייחס לתופעות האלה חשיבות פעוטה, אם בכלל. והטיפול שניתן ל'חולים' שסבלו מהתופעות האלה, כלל לא נגע בנקודה האמיתית ובמקור שממנו הכל התחיל. אלא שככל שגברו הדיווחים ברחבי העולם, השכילו הרופאים להבין ש'יש דברים בגו', והחלו להתייחס לטענות החולים ברצינות.

כיום יש למחלה הזו שם – פיברומיאלגיה (או בעברית: דאבת השרירים), והיא מכונה בשם 'תסמונת' היות ולכאבי השרירים האופייניים, מתלווים לרוב תסמינים שונים שמתרחשים בגוף בו זמנית. מכיוון שכך, היא יוצרת בלבול ומבוכה בקרב רופאים רבים, שלא תמיד מצליחים לאבחן אותה בקלות (וזאת בשל העובדה שתסמינים כמו מיגרנות, עייפות ודיכאון- עשויים להתלוות גם למחלות אחרות).

במינוחים רפואיים, הפיברומיאלגיה מכונה אף 'פיברוסיטיס' שמשמעותה דלקת שעלולה לגרום לנפיחויות, חום, גירויים בעור, אדמומיות וכאב עז. היות והפיברומיאלגיה פוגת בשרירים ובחיבורים שבינם לבין העצמות, חלק מהחולים נוטים לחשוב כי מדובר בסוג של מחלת/דלקת פרקים, ומבקשים טיפול בהתאם לתחושות שלהם.

האמת היא שהיות והיא אינה גורמת לעיוותי מפרקים (דפורמציות) – הפיברומיאלגיה אינה נכללת בהגדרת מחלות הפרקים למיניהן, ונוטה יותר לכיוון של ראומטיזם (הפרעות) בשרירים, במפרקים ובעצמות.

למרות השינוי התפיסתי שחל בעשורים האחרונים לגבי אמיתות המחלה והיכולת לאבחן אותה, לרוע המזל התחום עדיין לוקה בחסר, שכן אבחנת הרופאים מתבססת בעיקר על דיווחי החולה, ולא על הוכחות אמפיריות ומדעיות. בשל כך, פעמים רבות נוטים הרופאים להקל בעניין, ולאבחן את תלונותיו ותחושותיו של החולה, כלא חשובות ולא נכונות.

תסמיני המחלה

1.      כאב שיכול להופיע בכל הגוף או באיזורים ספציפיים כמו הצוואר, הכתפיים, הגב וכדומה. התחושה שמדווחים עליה החולים היא סוג של עקצוץ שורף ומשתק, משהו שכמו 'מכרסם' באיברים מבפנים. הכאב יכול להופיע ברמות שונות, ובזמנים שונים של היום ומשתנה בהתאם לרמת הפעילות הגופנית של החולה, שינוי במזג האוויר, דפוסי השינה שהורגל בהם, ומידת הלחץ והסטרס שמונחת על כתפיו.

רוב החולים מדווחים על הכאב הזה כעל כאב נקודתי בשרירים ש'לא מרפה', ומלווה אותם לכל מקום. אחרים דיווחו גם על תחושה של שפעת וכאבי סינוסים תמידיים.

2.      בבדיקות רופא רגילות, רוב החולים נראים בריאים כלפי חוץ, ולכן יכול להתקבל הרושם כאילו הם מתלוננים לשווא. הרגישות תתגלה לרוב בבדיקה קפדנית יותר, שנסובה בעיקר סביב שרירי הגוף. הכלים שעומדים לרשות הרופאים הקונבנציונאליים, מוגבלים יחסית ולכן כדאי יהיה לפנות גם לראומטולוג, שמכיר את התופעה ויודע כיצד לאבחן ולאמת את הרגישות.

3.      כאבי שרירים מופשטים (שבאים לידי ביטוי משני צדי הגוף, בו זמנית).

4.      תשישות יתר, והפרעות שינה כגון קוצר נשימה, שינה קלה, התכווצות שרירים בזמן שינה, קימה תכופה במשך הלילה ועוד.

5.      כאבי ראש כרוניים

6.      מצבי רוח קיצוניים, ושינוי תכוף בהם – חולים רבים למשל מדווחים על חוסר תפקוד כתוצאה מתחושת עצבות עמוקה שמלווה אותם, קושי בריכוז, קושי לבצע מטלות פשוטות מבחינה מנטלית, ועוד.

7.      קהות חושים, עקצוצים באיברי הגוף השונים (בעיקר בידיים, כפות רגליים, זרועות ופנים) שעשויים להעיד על התפתחות של טרשת נפוצה. זו גם הסיבה שבגינה רופאים ראומטולוגים שולחים את חולי הפיברומיאלגיה לבדיקות רבות לגילוי טרשת נפוצה או מחלות אחרות שזהות לה בתסמינים שלהן.

8.      דיכאון וחרדה – אם כי רק כ-25% מהאוכלוסייה של חולי הפיברומיאלגיה, אכן מגיעים למצב כזה.

9.      שינויים קוגנטיביים והורמונאליים

10.   בעיות במערכת השתן (נדיר אך אפשרי)

11.  רגישות יתר בעיניים

12.  מעי רגיז

13.  אלרגיות

14.  הפרעות בתפקוד תקין של מערכת העצבים

15. התעמלות יתר

16. שאיפת כימיקלים

גורמים

הגורמים למחלה עשויים להיות גנטיים, אך לא בהכרח. לעתים המחלה מתפתחת הודות לגורמים שמאיצים ודוחקים בה להתפתח כמו טראומות פיזיות או נפשיות, שינויים הורמונליים, שינה לא סדירה, לחץ יומיומי, מחלות שונות ועוד.

בהגדרה של טראומות אגב, נכללת גם שפעת שלקח לגוף זמן להתגבר עליה, למשל. מנתוני מחקרים שנערכו בעשור האחרון, עולה כי גם פעילות גופנית מוגברת עלולה לגרום ל'טראומה' של הגוף, ולפגיעה חד סטרית בשרירים.

אבחון

כפי שהזכרנו קודם לכן, בשל חוסר היכולת לאבחן את התסמינים במעבדה או בצילומי רנטגן, האבחון עדיין נחשב לקשה יחסית, אם כי לא בלתי אפשרי. בדיקה דקדקנית של ההיסטוריה הרפואית ושלילת הפרעות אחרות, יכולה להתחקות אחר המחלה ולאפשר אבחון מדויק שלה. ובכל מקרה, גם לאחר שנבדקתם אצל רופא קונבנציונאלי, כדאי להיבדק שנית אצל רופא ראומטולוג, שמתמחה בדרכי האבחון של המחלה, ואף יודע כיצד לטפל בה.