היהודי שנזף בחזון איש ודרש ממנו לקרוא תהילים

"וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא, י' כ')

אחד מחלאיו של הדור בו אנו חיים, כך אומרים העומדים ראשונה במלכות התורה, היא חוסר ההכנעה למורי ההלכה, למחנכים ולכל מי שגדול מאתנו. אם בעבר הלא-רחוק לא היה אברך בוחר לעצמו כולל אלמלא התייעץ תחילה אביו, כיום - כך הטעים הרה"ג ר' ראובן קרלנשטיין - גם בוגרי כיתה ח' ב"חדרים" קובעים בעצמם איזו ישיבה-קטנה מתאימה להם...

הגר"ר קרלנשטיין הוסיף ואמר בהלצה ש"יש לנו מזל גדול שהתינוק הנכנס בבריתו של אברהם אבינו, עדיין לא יודע לדבר. אחרת, גם הוא היה קובע לעצמו ומחליט איזה מוהל ימול אותו ובאיזה אולם יעשו את הברית"...

התכונה שאיפיינה כל יהודי באשר הוא יהודי, שידע שעליו לציית למורו ורבו ולבטל דעתו ורצונו מפני דעת התורה, ולשם כך עליו ללכת באש ובמים, ולא להכנע מפני המלעיגים עליו, תכונה זו נמוגה במקצת בתקופתנו, כאשר כל ילד חושב ש"גם אני מבין" וגם הוא יודע לבחור לעצמו את הדרך הנכונה, וכשדעתו של הרב או המחנך עומדת בסתירה לדעתו, הוא כבר יחליט לבד כיצד לנווט את עצמו.

צריך לדעת מה ללמוד

אחד מסימני-האופי של היהודי הוא זה המכניע את עצמו ולומד מכל אדם, מקבל את האמת ממי שאמרה, בין אם הוא מבוגר או צעיר ממני, חכם או טיפש, בעל נסיון או שאינו בעל נסיון.

כמובן שצריך לדעת מה ללמוד מכל אדם, ואוי לאותו אדם שילמד כל דבר מכל אדם, אבל כשמדובר בחידושי תורה, ואפילו בענייני חכמה ומוסר, והדברים יוצאים מפיו של יהודי כשר, יש ללמוד מכל אדם, גם אם הוא אינו "מלמד" מקצועי.

סיפור מופלא בענין זה שמענו מהגר"ר קרלנשטיין. הסיפור, שכעדותו של הדרשן הגיע אליו ממקורות מוסמכים ביותר, התרחש באחד מטיוליו של מרן החזון איש זצ"ל, שסָבל כידוע בליבו ובמעיו ונאלץ לצאת מדי יום ביומו לטיול, והיה עושה זאת לאורך גבול הפרדסים בין בני ברק לרמת גן, על התוואי שבו ייסלל ברבות הימים רחוב 'חזון איש'...

מיותר יהיה להדגיש שיותר משטייל מרן זצ"ל בפרדסיה הריחניים של בני ברק, "טייל" באותה שעה בפרדס התורה וכפי שהוא-עצמו התבטא פעם - לאחר שתעה מעט בדרכו והגיע הרחק מעבר למסלול המקורי - "מה, למדתי תוספות כל כך קטן, בן כמה שורות, וכבר הגעתי כל כך רחוק"?!...

"מה אתה רוצה שאעשה"?

יהודי פשוט שהתגורר ליד מסלול הטיול הקבוע של החזו"א, הבחין בפליאה במחזה הלז של אדם קשיש, בעל צורה, המטייל באמצע היום. מדי יום ביומו עָקַב אחר מהלכו של החזו"א, עד שפעם החליט לרדת ולגעור בו שלא יבזבז את זמנו לבטלה, ו... ישב קצת ללמוד, או יגיד תהלים וכיוצא בזה.

וכך עשה. כשהגיע בעל ה"חזון איש" סמוך לביתו, ירד האיש וגער ברבן של כל בני הגולה, על שהוא מבטל את זמנו בטיולי סרק. רבי אברהם-ישעיה לא הגיב, וחזר למעונו בבני ברק.

למחרת, לא זכר כנראה החזו"א את הגערה שקיבל מהיהודי ההוא, וצעד שוב באותו מסלול, והנה שוב יורד בעל-הבית מדירתו והפעם גוער במטייל ביתר שאת: "כבר הספקת לשכוח מה שאמרתי לך אתמול?! מדוע אתה מבזבז את זמנך לריק"?!...

ושר התורה, שמוחו לא פסק לרגע מלהרהר בדברי תורה, פנה אל האיש בענוות-חן, ושאלו: "וכי מה אתה רוצה שאעשה במקום לטייל?"

"תגיד כמה פרקי תהילים", השיב היהודי.

החזו"א שב לאחוריו, ולמחרת שינה את מסלול טיולו ולא עבר ליד דירתו של האיש.

"נתת לי עצה טובה"

לאחר זמן-מה פקדה צרה פלונית את ביתו של היהודי ההוא, ומקורביו אמרו לו שלא הרחק מביתו נמצא גאון מופלג ושמו רבי אברהם ישעיהו קרליץ ורבים מתדפקים על פתח ביתו בבקשת ישועה ורחמים. מיודענו מחליט לגשת לבית החזו"א, כדי שיתפלל ויעתיר עליו מברכותיו.

ויהי כאשר פתח את דלת החדר בו ישב גדול הדור, נפל ארצה מתעלף. בני הבית ניסו לעוררו אך אז פתח האורח בצעקות וזעקות נוראות, נפל לרגלי החזו"א וביקש ממנו שימחל לו, כי "אם הייתי יודע שאתה הוא גדול הדור, בוודאי שלא הייתי מתנהג בצורה כזו כלפיך". במשך שעה ארוכה אי אפשר היה להרגיעו.

ומרן זצ"ל יושב על כסאו, מלטף את היהודי בְּרוֹך ובחיבה אין קץ, ומתנצל באומרו: "אין לי על מה לסלוח לך. הלא נתת לי עצה טובה, להגיד תהילים. הנני מבטיחך נאמנה שמאז אותו יום אני מקיים מה שהצעת לי ואני אומר תהלים. ומכיון שכך, מה לי לכעוס עליך?!"...

ראו נא גם ראו באיזו מידה של ענווה מצויידים גדולי ישראל. החזון איש, שר התורה והיראה, שנשא על עצמו את משא כל הדור ההוא, ומתורתו שותים לרוויה כל ריבואי ריבואות עמך בית ישראל, וכשיהודי פשוט "מייעץ" לו לומר פרקי תהילים, תוך כדי גערה בוטָה על "בזבוז זמנו לריק", מקבל על עצמו מרא-דכולא-תלמודא לעשות כדבריו.

היש לך "לומד מכל אדם" גדול מזה?