דבר תורה לפרשת מסעי: איך לקבל את השפע שאלוקים מרעיף עלינו

'נא להעיר אותי מחר בחמש בבוקר', הוא כתב לרעייתו והתבייש מעצמו.

בושה או לא בושה, הוא חייב להגיע לטיסה בזמן. הוא אשם שבדיוק עכשיו הם מצויים בעיצומו של ריב טיפשי בו הוחלט שאינם מדברים מילה? הפתק הונח במיקום בולט כדי שהיא לא תפספס.

כשקרן ראשונה של שמש שטפה את פניו הוא התעורר באחת. השעה שמונה בבוקר. רעייתו כבר הספיקה לצאת לעבודה והוא עדיין ישן. כמה שהוא כעס. רבים או לא רבים - לא אכפת לה שהוא הפסיד את הטיסה?

ליד בגדיו המתין פתק ענק באותיות קידוש לבנה: 'השעה חמש, אתה צריך להתארגן לטיסה'...

* * *

סדר המסעות בפרשתנו חולף בקריאת התורה ונקלט בחצי אוזן, נסעו מפה עברו לשם, חנו פה והמשיכו במסעם. כן, בוודאי שיש משמעות לכל שם מקום, כפי שמביא רש"י ומצאנו בחז"ל, אבל משהו קטן בשבילנו? יש ויש.

"וייסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה", לכאורה, שני שמות-מקומות בדרך. אלא שהרה"ק רבי אברהם יששכר מרדומסק, בספרו "חסד לאברהם", מביא כאן רעיון נפלא לכל אחד מאיתנו, לאור תוכחתה של המשנה (אבות ו, ב): "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה'".

עם ישראל קיבלו את התורה, אומר ה"חסד לאברהם", אבל אחרי שנסעו מ"מדבר סין" יחד עם התורה שקיבלו שם, דעכה ההתלהבות ללימוד התורה, לקיום מצוותיה. בת קול מיוחדת יצאה כדי 'לדפוק' על דלתי לבבם, לעוררם מחדש.

את המשל הבא סיפר ה"חפץ חיים": בעיקול הדרך, תחת לעץ רחב פארות, עמד רפאל האביון בלבוש קרוע ובלוי. תיכף צבי, הגביר של העיירה, יעבור במקום בדרכו לתפילת שחרית. לא ארכו הרגעים ופסיעותיו של צבי נשמעות בנוחות, רפאל זינק אל שדה הראייה שלו באבחה, התנצל על שחוסם הוא את דרכו והחל לגמגם אי אלו מילות התנצלות על שנצרך הוא להטריח את הגביר שיחיה... הוא צריך הלוואה, בסכום 'גדול' במושגים שלו, חמישה זהובים שלמים.

צבי משך בכתפיו: "תבוא בבקשה בשעה אחת-עשרה למשרד שלי, אלווה לך את הסכום בחפץ לב". צעדיו הרחבים נעלמו בעיקול הדרך.

למחרת בשעות הבוקר המוקדמות חיכה רפאל שוב לגביר, כאשר הגיע צבי למקום, התנצל, גמגם והתלעלע, תוך שהוא מתחנן למתן הלוואה של חמישה זהובים. צבי צמצם את גביניו בחשד: "היית אתמול במשרדי בשעה אחת-עשרה כפי שביקשתיך?"

רפאל נד לשלילה. הוא לא הגיע למשרד. "אז מדוע לבכות?!" תהה צבי, "בוא היום למשרד וקח את הכסף". הוא המשיך בצעדים בוטחים כשהוא מפטיר מאחורי גבו: "באותה השעה!"

בבוקר היום השלישי כאשר צבי זיהה את צלליתו הגמלונית של רפאל בעיקול הדרך, הוא נדרך. גם אתמול לא הופיע האביון במשרד, אבל בבקרים הוא מופיע בשעה מוקדמת יחסית וחוסם את הדרך בבקשת הלוואה שהוא לא מגיע לקחתה. הוא ממש כעס כאשר רפאל פתח את פיו בבכי מעושה. בכמה משפטים הבהיר לו את שהוא חושב עליו על שכמותו ונפנף אותו כזבוב טרדן. לתמיד.

כך גם אנחנו - הסביר הכהן הגדול מראדין לשומעי לקחו: מתחננים לקב"ה בברכות קריאת שמע "והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה"; בברכות תפילת י"ח "השיבנו אבינו לתורתך".

הקב"ה מהנהן בשמחה. לא בהלוואה, במתנה מוכן הוא לתת. 'רק תבואו למשרד', תפתחו את הגמרא, תקיימו את המצוות הנקרות בדרככם בהן ביקשתם שלבבכם ידבק. בעת שאתם מקבלים ייסורים זה בדיוק הזמן לעבוד על אהבת ה', שכן המבחן לאהבה הוא בעיקר כשזה לא נח. אלא שאנחנו לא מגיעים למשרד לאסוף את הטוב...

* * *

כמו התורה והמצוות, ישנם דברים רבים ואחרים שאנו מבקשים ללא הרף, גם לכך כנראה שהקב"ה נענה בשמחה. הוא מורה לנו בתורה כיצד לאסוף את השפע (כגון: עשר בשביל שתתעשר), אך אויה, האצבעות שלנו פתוחות והכל נוזל דרכן. בשונה מגביר העיירה שרגז וקצף על העני, הקב"ה לא כועס שאנחנו נעמדים לבקש מדי יום מחדש.

"וייסעו ממדבר סין", אחרי שאנו מבקשים בכל מאודנו את התורה שניתנה בסיני, אנו נעצרים. "ויחנו בדפקה", בדפיקתה של בת הקול המבקשת שנלמד ונקיים את התורה. במצב כזה התקשורת עם התורה נערכת ב'פתקים', הדי בת הקול לא נשמעים בעולם ואנו מפסידים טיסה אחרי טיסה. הגיע הזמן שנשוב לדבר איתה, עם התורה.