לך, כי שלחך השם!

זמן רב נרדף דוד מפני שאול, ומי שהגן עליו וסייע לו רבות היה זה יהונתן - בנו של שאול.

דוד ויהונתן היו חברים בלב ובנפש, עד כדי כך שהמשנה במסכת אבות (פרק ה) מציגה אותם בתור סמל לאהבה אמתית שאינה תלויה בדבר.

לאורך כל התקופה, יהונתן "מישש את הדופק" של אביו - שאול, במטרה לבדוק האם אביו עדיין רודף את דוד או שהוא כבר פסק מלרדוף אחריו, ובכל פעם הוא עדכן את דוד במצב. באחת הפעמים שהוא רצה להעביר מידע לדוד, הוא הצפין את המידע באמצעות אות החיצים המפורסם, והוא אמר לדוד כך: "וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה, לְשַׁלַּח לִי לְמַטָּרָה. וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת הַנַּעַר - לֵךְ מְצָא אֶת הַחִצִּים. אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה, קָחֶנּוּ וָבֹאָה, כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר, חַי השם. וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם - הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה, לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ השם" (שמואל א, כ, ג-ה).

לשון זו – "לך כי שלחך השם", טעונה הסבר. מדוע? משום שהמילה "הליכה", מוזכרת בדרך כלל כאשר אדם הולך מרצונו ממקום למקום. ואילו כאן, בסיפור שלנו, דוד נאלץ לברוח ולנוס, שהרי אם שאול אומר לנער שהחיצים ממנו והלאה, אות הוא ששאול עדיין רודף אחריו להרגו, ועל דוד לנוס מפניו. אם כן, מתאים יותר לומר – "ברח, כי שאול רודף אחריך להורגך", ולא "לך, כי שלחך השם"?  

כלל גדול מלמד אותנו יהונתן. כשיהודי נרדף ממקומו ועליו לברוח, אין זה משום שהצרו לו ורדפוהו, אלא כי הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא יימצא במקום אחר. כל הרדיפות אינן אלא אמצעי לקיום רצונו של הקדוש ברוך הוא, שהנרדף יגיע למקום אחר. נמצא, כי אכן לא שאול רדף את דוד, אלא אלוקים הוא ששלחו למקום אחר לשם יעוד אחר. הרדיפה של שאול משמשת רק כגורם "טכני", ולא כסיבה האמתית.

זה מה שאמר יהונתן לדוד, אם אומר לנער שהחץ ממך והלאה, לך כי שלחך השם - אות הוא שיש לך שליחות במקום אחר, השם מייעד לך תפקיד במקום אליו תלך. "הבריחה" שלך היא לא אילוץ, אלא חלק מתכנית אלוקית - לך כי שלחך השם (שמעתי מהרב יוסף זלמן בלוך, בשם סבו - הרב אליהו מאיר בלוך, ראש ישיבת טלז).

לימוד גדול יש כאן עבורנו. כל מקום שאנחנו מגיעים אליו במשך החיים, מזמן לנו תפקיד, גם אם נראה שהגענו לשם בטעות, במקרה או מתוך אילוץ.

תחילת פרשת "מסעי", מתארת את מסע בני ישראל במדבר. ארבעים ושתיים תחנות. הרחבנו על כך בעבר, שלא היה קל לבני ישראל עם כל המסעות והחניות הללו – בכל פעם היה עליהם לקפל את האוהל ולארגן את הילדים הרכים, וכל זה מתוך חוסר מידע כמה זמן תארך הנסיעה או החניה. לא לחינם בורא עולם משבח את בני ישראל על כך: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב).

חכמינו כותבים, שארבעים ושניים המסעות, מכוונים כנגד שמו של הבורא, המורכב מארבעים ושתיים אותיות, וכל מקום וחניה היו מכוונים כנגד אות אחת בשמו. האור החיים הקדוש כותב: "הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה ובמקום אחר י"ב שעות, שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא... וביררו בירור עצום" (מסעי, לג א). כלומר, לבורא עולם הייתה מטרה עליונה בכל מסע ובכל תחנה של עמו במדבר.

בני ישראל הלכו אחרי הבורא באמונה ובידיעה ברורה, שלכל תנועה יש מטרה, ולכל מסע יש יעד. 

מסע בני ישראל במדבר, מהווה גם משל למסע האדם הפרטי בזה העולם. חיי האדם מורכבים מנסיעות וחניות, פירוק ובנייה, קדימה ואחורה, מאמץ ומנוחה. 

לפעמים אדם מגיע למקומות שהוא לא חשב שיגיע אליהם, והנה הוא שם לשעה, ליומיים ולפעמים לזמן ממושך של כמה שנים. על האדם לדעת שהוא נשלח לשם - "מהשם מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנו, וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ" (תהילים לז, כג). האדם חושב שכל מקום שהוא הולך אליו זה לפי חפצו וענייניו, אולם באמת הקדוש ברוך הוא מוליכו למקום הזה דווקא, כדי שיפעל את פעולותיו ויקיים את מצוות התורה במקום הספציפי בו הוא נמצא, למטרות עליונות שאולי הוא אף אינו מודע אליהן.

מטבע הדברים, בני אדם מעדיפים את החניה, השלווה והשקט, והם קובלים על "טרטורים" ונסיעות ממקום למקום. על האדם לזכור, שכל נסיעה היא בעצם שליחות, כך לימד אותנו יהונתן. כשאדם יודע שכל המניעים והאילוצים הם רק אמצעי להגיע אל היעד, הוא יסתכל על מאורעות החיים אחרת לגמרי.    

אנו עדיין בתוך הגלות הארוכה, אולם גם כאשר אנו בתוך מדבר הגלות, למדנו כבר שאין טעויות.

חיים לאור ידיעה זו, זו תחילתה של הגאולה - גאולת הכלל וגאולת הפרט.