הפרשה החסידית לפרשת מסעי: מסע החיים הפרטי שלך

'יברכני נא חמי שלא תארע לי שום תקלה בדרכי ואוכל לחזור לכאן לפני ראש השנה'. בדברים אלו פנה רבי יחיאל אשכנזי לחמיו הקדוש, הלא הוא הבעל שם טוב זי"ע.

הדבר היה בשלהי הקיץ, כאשר הוצרך רבי יחיאל לשוב ולבקר בבית אביו אותו לא ראה מזה חמש שנים. אך הבעש"ט לא הגיב לדבריו. גם כשחזר על בקשתו, המשיך הבעש"ט בשתיקתו. הבין רבי יחיאל ששתיקת הבעש"ט אינה לחינם. לכן החליט להצטייד בשופר על כל מקרה שלא יהיה.

לאחר כמה ימים במחיצת משפחתו מיהר לרכוש כרטיס לספינה הקרובה היוצאת לדרך חזרה. זה היה בחודש אלול. הים שהיה רגוע בתחילת המסע, שינה בקיצוניות את מראהו, רוחות עזות התחילו לנשב וגלים גבוהים שיחקו עם הספינה מעלה ומטה. הנוסעים ניסו להחזיק בדפנות תוך כדי זעקות שבר. ואילו רבי יחיאל, היהודי היחיד בכל הספינה, זעק כמובן לה' מקירות לבו.

סוף סוף, אחרי ימים ארוכים של פחד ובהלה, שככה הסערה, והנוסעים מצאו את עצמם קרובים ליבשה. רחוקים מאד מנתיב הנסיעה המקורית, אך החליטו לרדת להירגע כמה ימים. אותו יום היה ערב ראש השנה.

רבי יחיאל ניסה לבדוק עם תושבי האי היכן מתגוררים כאן יהודים, אך התברר לו שאין כאן אפילו יהודי אחד. צער רב הצטער, אך הבין שזהו רצון ה'. ביקש שיתנו לו צריף קטן ושם התארגן לקראת החג.

למחרת ביום החג לקראת חצות היום התחיל לתקוע בשופר לקיים את מצוות היום. תקיעה... שברים... הקולות המוזרים הביאו לשם את המקומיים שנעמדו להציץ מבעד לחלונות הצריף במחזה המוזר. גם המלך ששמע את הקולות שלח לבדוק את פשרם. כאשר סיפרו למלך על המחזה ביקש שיביאו את האיש לארמונו. כאשר הגיע רבי יחיאל למלך סיפר לו באריכות, על העם היהודי, על ההיסטוריה המרתקת שלו ועל תורת ה' שניתנה להם.

המלך התלהב מאד וביקש ממנו 'אני מבקש ממך שתחזור לכאן עם מאות יהודים כמוך, אני אדאג לכל מה מחסורכם, לא יחסר לכם מאומה כאן'. אך רבי יחיאל צינן את התלהבותו, 'לא אמצא כ"כ מהר יהודים שירצו לעזוב את מולדתם. ומעבר לכך, העם היהודי מפוזר בכל פינות העולם, אם בורא עולם לא הביא אותם לכאן סימן שאין רצונו שהם יגורו כאן'. ובדבריו אלו נפרד מהמלך מתוך כבוד רב.

אחרי החג חזרו ועלו הנוסעים על הספינה שהפעם הובילה אותם במהירות למחוז חפצם. כאשר הגיע לחמיו הקדוש – הבעל שם טוב, קיבל את פניו בשמחה רבה, ועוד לפני שסיפר כל מה שהתרחש, אמר לו הבעש"ט: 'דע לך בני, כי במקום שהיית בו, היו ניצוצות קדושים מאד. לולא באת ותיקנת אותם בכוח תפילתך ותקיעת השופר, היו נאלצים חלילה המוני יהודים לגלות לשם בעל כרחם. אך בזכותך כבר לא יגורו שם יהודים עד ביאת המשיח!"

האדם במהלך שנות חייו מוצא את עצמו לא פעם מגיע למקומות נידחים ומרוחקים, מחוזות שהוא כלל לא חשב להגיע לשם אי פעם.

בפרשת השבוע אנו לומדים על מסעות עם ישראל. ארבעים שנה הם שוהים במדבר, אבל לא נמצאים במקום אחד. על פי ציווי הבורא נוסעים ממקום למקום, נעים ונדים, במדבר קדש הם חונים תשע עשרה שנים, ובמקומות אחרים מתעכבים כמה שנים. יש מקומות בהם נמצאים חודש או חודשיים ואפילו מספר ימים בודדים, הכל בהוראת הבורא עפ"י סימון הענן. כשהענן היה מתרומם ומתחיל לנוע, היה זה סימן שצריכים להתארגן למסע. כך נוסעים עד שהענן היה עוצר, אז היו כולם חונים.

לארבעים ושתים מקומות הם הגיעו, והתורה מפרטת בפירוט מדויק את המסלול שהם עשו, 'ויסעו מרעמסס ויחנו בסוכות, ויסעו מסוכות ויחנו באיתם' וכו'. לכאורה הדבר אינו מובן ונראה מיותר, מה תתן ומה תוסיף לנו הידיעה מהיכן להיכן הם נסעו ולאן הגיעו?

בספר מגלה עמוקות חושף טפח מהסודות הנרמזים בפרשת מסעות בני ישראל; המסע הארוך במדבר היה מתוכנן בקפידא, מטרה מיוחדת היתה למסע הארוך הזה. היה זה הכנה לגלויות שעם ישראל יצטרך לעבור במשך שנות ההיסטוריה הארוכות שלו.

כידוע עברנו ארבע גלויות: גלות בבל, גלות מדי, גלות יוון, גלות אדום, בו אנו נמצאים בעווננו עד עצם היום הזה. ארבעת המילים בתחילת הפרשה מרמזים על גלויות אלה, בראשי תיבות של המילים "אלה מסעי בני ישראל" נרמז אדום, מדי, בבל, יוון.

לפי המובא בזוהר הק' המדבר הינו מקום בו מתרכזים כוחות הטומאה והחושך. אמנם קט עם ישראל במסעו במדבר החליש והכניע את כוחות הטומאה הייתה זו הכנה לדורות הבאים. בזכות זה אלפי שנים לאחר מכן, כשעם ישראל יהיה בגלות מפוזר בארבע רוחות העולם, יהיו להם כוחות ועוצמות גוף ונפש להתגבר על כוחות החושך, להישאר נאמנים לבורא ולא להתערב בין האומות.

איך בדיוק הם גירשו את כוחות הרוע במסעותיהם? עצם הגלות והנדידה מבלי לדעת מראש היכן תהיה התחנה הבאה, ההתמודדות עם כל הניסיונות שהגלות הארוכה העמידה בפניהם, הצער הרוחני מהיכולת המוגבלת לעבוד את ה', ובכל זאת הם הצליחו להתגבר על הקשיים ולקיים את מצוות הבורא. הם הם אשר גירשו את כוחות הטומאה.

על אף שישנם כמה וכמה חטאים שעם ישראל נפלו וחטאו תוך כדי הגלות במדבר, הנפילות גם הם חלק מהענין, כפי שאומר דוד המלך בתהלים 'שבע  יפול צדיק וקם'. כל התגברות וכל קושי העלה אותם בעוד דרגה רוחנית, עד אשר אחרי 42 מסעות היו כבר ראויים להיכנס לארץ ישראל הקדושה.

הגלות הנרמזת במסעות אלו, אינן ענין רק לעם ישראל באופן כללי, אלא נוגע לכל אחד ואחד. מייסד תנועת החסידות - הבעל שם טוב, כותב שכל יהודי עובר סוג מסע שכזה המופיע בפרשה:

כשם שעם ישראל יצא ממצרים, נסע ממקום למקום עד שהגיע לארץ הנכספת - הארץ הקדושה, אל המנוחה והנחלה. כך גם כל אדם מיום לידתו ביציאתו מרחם אמו, הוא חווה כעין יציאת מצרים. מאז הוא עובר הרבה מסעות וחניות ממקום למקום, ממצב למצב, עד סוף ימיו כאשר הוא זוכה [מי שזוכה] והוא מגיע ונכנס לארץ העליונה בעולם הבא, ומגיע למנוחתו בגן עדן.

וכלשונו הקדוש 'בודאי נכתבו המסעות בתורה, להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לדעת הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו'.

בהקשר זה הוא מביא את הפסוק בתהילים 'מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ'. האדם חושב שכל מקום אליו הוא מחליט ללכת, הינה תוצאה מהחלטה שהוא קיבל להגיע לשם לפי צרכיו וענייניו,

אבל האמת היא שהוא מובל בעל כרחו, משמים קובעים לאן בדיוק יגיע האדם ביום זה ובשעה זו. הדברים נקבעים לפי תיקון נפשו של האדם הנצרך לו. 'וידוע שכל המסעות הם בחינת קדושים וטהורים' [לשון הבעש"ט].

בדיוק כשם שעם ישראל הכניע את כוחות הטומאה כאשר עשה את הדרך הארוכה עד אשר זכה למנוחה. כך גם האדם לאורך מסעו הפרטי.

פעמים רבות אנו שואלים את עצמנו, מה אני עושה כאן בכלל? איך ולמה הגעתי לכאן?

אבל כיהודים מאמינים עלינו לדעת שבכל מעבר ובכל נסיון שאנו עוברים בחיים. כאשר אדם מתגבר וממשיך על אף כל הקשיים, מתוך ידיעה שזהו רצון הבורא, הוא עולה בדרגה רוחנית גבוהה יותר, ובמקביל גם מכניע את כוחות הטומאה בתוכו ובעולם כולו.

כך מצטרפת לה עוד התגברות ועוד התגברות, וכוחות הטומאה נכנעים ומתמעטים עד שתתגבר רוח הקדושה בעולם ונוכל סוף סוף להגיע לתיקון השלם ולביאת המשיח.

רק אנחנו נוכל לגרום לזה. אך ורק דרך התגברויות שלנו על הניסיונות במסע החיים.