"מכתב להורים שלי, שקשה לי כל כך לכבד"

להורים היקרים שלי,

אני אוהבת אתכם, אבל קשה לי לכבד אתכם. קשה לי...

קשה לי הביקורת שיש לכם כלפיי תמיד. קשה לי הצעקות, שאתם צועקים אחד על השני, וגם עלינו הרבה פעמים... קשה לי הלחץ מהניקיונות בבית. שתמיד יהיה פה מבריק ומסודר, כמו מוזיאון, כאילו אנשים כלל לא גרים כאן. בקיצור, הורים יקרים שלי, קשה לי...

מה לעשות? אני מודה, קשה לכבד הורים, ודומה שלי זה קשה על אחת כמה וכמה.

דעו לכם, שאני לא באמת רוצה להתחצף אליכם, אבל זה פשוט יוצא ממני מרוב תסכול, שעולה על גדותיו בתוכי, ותמיד שניה אחר כך אני מתחרטת ומכה על חטא.

קשה לי ככה עם היחס שלכם לשאר האחים, ואליי בפרט, בתור הגדולה שחייבת לעשות הכל, לנקות, לשטוף, לבשל... אין לי כוח!!!

וגם אחרי שאני עושה ומתאמצת כדי לשמח אתכם – קשה לי כל כך עם הביקורת שיש לכם, כשאתם תמיד מחפשים נקודות שלא עשיתי כמו שצריך, ואז אני תמיד מתייאשת... מבינה כמה ארוכה הדרך לרצות אתכם, אולי בלתי אפשרית... למה תמיד למצוא בי נקודות שליליות?

אני כל כך רוצה לכבד אתכם אבל ממש קשה לי!

קשה לי עם האחים כאן, קשה לי להיות רגועה כאן .אני רואה שאתם נפגעים ממני על ההתחצפויות שלי, ואני כל כך כואבת... חשוב לי שתדעו, שההתחצפות שלי זה לא מתוך רצון או רוע. אני פשוט לא יודעת מה לעשות כדי שתקשיבו לי...

אני בוכה כל הזמן להקב"ה שיעזור לי לקיים את המצווה החשובה הזו, ולכבד אתכם... אבל בסופו של דבר, קשה לי לכבד אתכם וקשה לי שלא לכבד אתכם...

הלוואי שהייתי מסוגלת להסתכל לכם בעיניים ולהגיד: "אבא, אמא ,אני אוהבת אתכם, וכל האי כיבוד הורים שלי זה מכאב וקושי גדול! ואני מבקשת סליחה מעומק ליבי..".".

אז כתבתי את המכתב הזה, בכאב גדול, ובתקווה שאולי תכנסו להידברות ותראו את המכתב שלי ותסלחו לי... ואם לא – אז שה' הטוב יכניס לכם אל תוך הלבבות את המילים הכאובות שלי, שתדעו אותן גם מבלי שאצטרך לדבר אותן, כי קשה לי כל כך... אני לא מסוגלת לבקש סליחה ולדבר על הרגשות שלי.

ולמרות הכל, אני גם רוצה להגיד תודה שלמרות הכל אתם דואגים לי. אני רואה את כל זה, ויודעת כמה אתם מתאמצים בשבילי, וכמה אתם אוהבים אותי, בדרככם שלכם.

אז אבא ואמא, תודה.

אוהבת אתכם מאד,

שרית שחר.