אז למה כל כך קשה לנו לכבד את ההורים שלנו?

היום, כשאני כבר אמא, אני לומדת בכל יום מחדש כמה זה קשה לגדל ילדים. נכון, הסיפוק הוא אדיר ושווה כל מאמץ וכל קושי, בכך אין ספק, אך הנתינה האינסופית שאתה מעניק לילד שלך, הוויתורים העצומים שאתה עושה למענו, הצורך הטבעי לשים את צרכיו בראש סדר העדיפויות, הרבה לפני הצרכים שלך – את כל זה אתה מבין רק אחרי שאתה הופך להיות הורה בעצמך... ואז, רק אז אתה לומד להעריך באמת את ההורים שלך.

לפני שהבאתי ילד לעולם, לא באמת הצלחתי להבין עד כמה ההורים שלי נתנו ונותנים לי, בכל יום מחדש. לא באמת ראיתי את ההתמודדות היומיומית שלהם, החל מהרגע בו נולדתי ועד לרגע זה ממש, ואפילו בהיותי בת 31 אני עדיין ממשיכה לקבל מהם אינסוף מכל בחינה אפשרית - דבר שלקחנו תמיד כמובן מאליו, הופך להיות סוף סוף ראוי להערכה כפי שהוא אמור להיות.

מסכת קידושין בגמרא אומרת לנו ששלושה שותפים לאדם – הבורא, אמא ואבא. האב והאם אחראיים על החלק הפיזי, הגוף, ואילו הבורא יתברך אחראי על החלק הרוחני, ונופח בנו נשמת חיים. כמה נפלאה היא הידיעה שאנחנו שותפים בבריאה המדהימה, כמה נהדר זה להבין שבורא עולם בחר בנו כדי להביא עוד ועוד נשמות יקרות שלו לעולם, כמה טוב חלקנו שזכינו להיות הורים!

אנחנו מסתכלים על הילדים הקטנים שלנו, שלמענם אנחנו מוותרים על כ"כ הרבה. מוותרים על שעות שינה, על מרבית מחיי החברה שלנו, על בגדים חדשים שאנחנו הולכים לקנות, ובסופו של דבר מוצאים את עצמנו חוזרים הביתה עם המון שקיות שמלאות בבגדים רק בשבילם: מקלחים, מאכילים, מנקים, מטפלים, מרדימים, לוקחים לרופא, רודפים אחריהם בפארק, משלמים הון תועפות על החינוך שלהם ועל התחביבים שלהם, ובקיצור – מקדישים את כל כולנו למענם, ומקווים שבבוא היום הם יידעו להעריך ולומר תודה. מקווים שיבוא יום והם יבינו כמה הענקנו להם, כמה ויתרנו למענם, בכמה אהבה עטפנו אותם. אך האם אנחנו באמת עושים את כל אלה לגבי ההורים שלנו?

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בת 4, סבלתי מבעיה רפואית כלשהי בעין אחת ואמא שלי הייתה לוקחת אותי לבית החולים קפלן אחת לכמה זמן, כדי לעבור טיפול מסוים באופן קבוע, שיפתור את הבעיה. בזמנו, לא היו אוטובוסים או מוניות שמגיעות עד בית החולים עצמו. גם רכב לא היה לנו, ואמא הייתה מרימה אותי על הידיים במשך כל העלייה לבית החולים, ולאחר מכן גם במשך כל הירידה... בשיא החום או בשיא הקור, מוסרת נפש כדי להעניק לי את הטיפול הטוב ביותר. עד היום אני זוכרת את זה היטב, ולא מזמן גם נזכרתי להודות לה על זה.

נכון, עברו מעל 25 שנה מאז, אבל אף פעם לא מאוחר להגיד תודה. ההורים שלנו עבדו שעות ארוכות, בישלו, כיבסו, ניקו, דאגו לנו בע"ה למיטה חמה ובית לגור בו. הם גם אלה שטיפלו בנו כשחלינו, ניקו אחרינו כשקשקשנו על הקירות או הקאנו על הסדינים, הכינו לנו את האוכל שאנחנו הכי אוהבים, קמו בכל בוקר להכין לנו סנדוויץ' לגן ולבית הספר במשך שנים ארוכות, וגם כשגדלנו והקמנו בית בעצמנו - הם לא הפסיקו לדאוג, לקנות כל מה שחסר ופשוט להיות שם בשבילנו בכל רגע נתון. אז מתי בפעם האחרונה עצרת כדי להתבונן בכל הנתינה האינסופית הזאת, ופשוט לומר להם תודה?

נכון, אדם שלא חווה מציאות ורודה שכזו, עשוי עכשיו לקום ולומר: "אבל היי, הוריי לא דאגו לי כלל... אני אפילו לא מכיר אותם!" או "הוריי לא גידלו אותי כראוי" וכדומה. ועדיין, חשוב שאדם יכיר טובה להוריו ולו רק על כך שהביאוהו לעולם. מי שמקשר את מצוות כיבוד הורים עם מושגי הכרת טובה בלבד, עלול לחשוב חלילה כי יש מצבים שבהם הוא פטור ממצווה זו. הוא יכול להחליט, כי כאשר הוריו לא עשו עמו טובה והוא דאג לעצמו - אין לו כל מחויבות כלפיהם. למעשה, חובתו של האדם לכבד את הוריו נובעת לא רק מההיגיון ומהנטייה הנפשית, אלא קודם כל ובעיקר מהעובדה שכך ציווה הקב"ה בתורה: "כבד את אביך ואת אמך, כאשר ציווך ה' אלקיך" (דברים, ה', ט"ז).

זאת ועוד, על פי התורה הקדושה, מובטח למי שמכבד את אביו ואמו שלל הבטחות. בהן, מובטח לו שיזכה שייוולדו לו ילדים צדיקים ומחונכים, ושגם גידולם יהיה קל יותר וילדיו יכבדו אותו. בנוסף, מובטח לו שחייו יהיו ארוכים יותר, וכי יימנע ממנו חילול שבת בשוגג, והיד עוד נטויה. כלומר מובטח לו שפע מכל טוב, כבר בעולם הזה!

הבעיה העיקרית של האדם, היא בהרגל שטבוע בו. קשה לנו להעריך את מה שיש לנו כי כבר התרגלנו שהוא קיים. כך בדיוק התרגלנו לכך שהורינו קיימים ותמיד שם בשבילנו, אך עלינו לזכור שהמצב הזה לא יימשך לנצח, שיבוא יום בו הורינו ילכו לעולמם ולא יהיו לצדנו כפי שאנו רגילים. אז בואו לא נחכה עד שייפול האסימון, עד שנלמד על המצווה הזאת או שנשמע שיעור מספיק חזק שיעורר אותנו לכך. כי בעצם, אין לנו זמן אחר לכבד את ההורים שלנו מאשר עכשיו! אל לנו לשכוח כמה הורינו השקיעו והקריבו למעננו, ואל לנו לקחת כמובן מאליו את היותם לצדנו. גם אם כל חיינו נעשה למענם - עדיין לא נצליח להשיב להם על כל מה שאנחנו חייבים להם.

כמה קשה בדור הפרוץ שלנו לקיים מצוות כיבוד אב ואם. לא להמרות את פיהם, לשתוק, לא להתחצף, אסור לנו אפילו לתקן אותם על טעותם... המצווה הזו, קלה ככל שהיא נראית, היא אחת מהמצוות הכי קשות לקיום - ולכן שכרה בהתאם! אז זה הרגע לעזוב הכל ולהזכיר להורים שלנו כמה אנחנו אוהבים ומעריכים אותם. זה הזמן לומר להם תודה ולהסב להם נחת, ולו רק בזה שנרים אליהם טלפון ללא כל סיבה מיוחדת, ונשאל לשלומם... רוצה לדעת כיצד עליך לכבד את הוריך? דמיין לעצמך כיצד אתה רוצה שילדיך יכבדו אותך -  וכך תנהג... הלוואי ונצליח לקיים מצווה זו בשלמות ובאהבה, ונזכה להורים בריאים וחזקים שיהיו לצדנו עד 120!