האם קיבלה על עצמה צניעות – ובאותו הערב, ביתה נחלצה בשלום מרכב שהתהפך

"עד לפני שנתיים, היינו המשפחה החילונית הכי חרדית שיש. היינו פשוט אדוקים בחילוניות שלנו", מספר ירון רובין מדימונה. "כל שבת היינו עושים על האש. ביום כיפור הייתי מעשן. בעוונותיי הרבים, לא היה לי דין ולא דיין".

אלא שסתם ככה, באמצע החיים, התחיל רובין מהרהר באפשרות לחזור בתשובה. "לא יודע למה. לא הכרתי רבנים. לא שמעתי שיעורי תורה. לא עברתי משבר. לא רציתי עזרה ספציפית מאלוקים בתחום מסוים. לא יודע מאיפה הגיעו המחשבות האלה. אבל הייתי קם בבוקר עם רצון לחזור בתשובה, ועד הצהריים הרצון היה נעלם".

עד שבוקר אחד, ירון קם בבוקר והחליט שזהו, הוא נהיה דתי. "חבשתי כיפה, הנחתי תפילין, קראתי קריאת שמע. אשתי התעוררה, ראתה אותי ונבהלה. היא היתה בטוח שקרה משהו למישהו".

באותו השבוע, נכנס רובין לראשונה לבית הכנסת השכונתי. "לפני ארבע שנים עברנו דירה. עד אז גרנו בשכונה של חבר'ה כמונו – חרדים בחילוניות...ואז עברתי לגור בשכונה הנוכחית כי התלהבתי מהבית, ולא שמתי לב שהמקום מלא בדתיים. כשנכנסתי לבית הכנסת באותו יום שישי, שכן שגר מולי ובקושי הכיר אותי מיד קם אלי, הכיר לי את הרב של הכולל המקומי ושאל במה אפשר לעזור. אמרתי לו: 'תראה, אני בסך הכל כמה שעות בדת, ואני צריך הוראות הפעלה'. הוא אמר ישר: 'אין בעיה' ושידך אותי לרב של הכולל. כבר שנתיים אני לומד איתו קבוע: התחלנו מהלכות, והתקדמנו לשיעורי גמרא. לא מזמן עשינו סיום מסכת מפואר בבית שלי".

אחרי כשנה של התחזקות, ביקש ירון משכנו: "אני רוצה שיעור תורה אצלי בבית. להכניס קדושה הביתה". השכן קישר אותו לרב דוד נקי, וכך התחיל שיעור קבוע לנשים בבית משפחת רובין, מידי יום ראשון בערב.

בעוד אתה מתקרב ליהדות, איך הגיבה המשפחה?

"יש לי שלוש בנות, הגדולה והקטנה הצטרפו אלי ממש תוך חודש וחצי, גם מבחינת צניעות. לבת האמצעית עדיין קשה עם צניעות. גם אשתי, במשך זמן רב, התקשתה להיפרד מהמכנסיים".

כל זה השתנה לפני שבוע וחצי, ביום חמישי. "אשתי שהתה באותו יום אצל אמא שלה בראשון לציון. באחת בצהריים היא התקשרה אלי לפתע ואמרה: 'אני לא יודעת מה קרה, אבל אני מרגישה שאני מוכנה ורוצה לעבור ללבוש צנוע. אל תחכה עד שאחזור הביתה – לך לארון שלי, תוציא כל מה שנראה לך לא צנוע – חולצות קצרות, מכנסיים...ותזרוק הכל'. לא הייתי אז בבית, אז התקשרתי לבר, ביתי הגדולה בת העשרים. אמרתי לה שככה אמא ביקשה. היא מיד רצה לאורן ופרקה שלושה רבעים ממנו... מילאה שלושה אשפתונים גדולים ודחפה עמוק במכולה של הזבל כדי שאף אחד לא ייקח את הבגדים לשימושו שלו".

בשמונה בערב התקשרה בר לאביה וסיפרה לו כי חברה שלה בדיוק הגיעה לבאר שבע. "היא אמרה שהיא רוצה לנסוע לבקר אותה. שאלתי מתי היא חוזרת, והיא אמרה שבחצות בערך. אמרתי שאין מצב, הכבישים מסוכנים בשעה הזו – אם היא רוצה ללכת, שתחזור מקסימום בעשר וחצי בלילה. היא הסכימה".

עשר דקות לאחר מכן קיבל ירון טלפון מהמספר של ביתו. אבל כשענה לשיחה שמע את קולו של גבר זר. "אני נמצא ליד הבת שלך – היא עברה תאונה", אמר הקול שמעבר לקו.

"ישר קטעתי אותו ואמרתי: 'סליחה, היא מסוגלת לדבר?' הוא אמר שכן, אז ביקשתי לדבר איתה", משחזר ירון. "הבנתי מהקול שלה שהיא בלחץ גדול ונרעשת מאד והבנתי שעברה תאונה לא קלה. היא אמרה לי שכואב לה ביד ובפנים, והנה האמבולנס הגיע. אמרתי לה שתיכנס לאמבולנס ואני בדרך".

בשלב זה התקשר ירון לשכן הזכור לטוב, מאיר אסרף. "הוא מיד הבין איפה קרתה התאונה נכנס לאוטו עם הבת שלו ונסע. הוא הגיע ביחד עם האמבולנס. הבת שלו ליוותה את הבת שלי לבית החולים, והוא נשאר לטפל באוטו".

ירון עצמו יצא מראשון לציון אל הכביש המחבר בין דימונה לבאר שבע, שם אירעה התאונה. "הייתה לי קפיצת הדרך – הגעתי תוך חצי שעה". רק כשהגיע למקום התאונה, התחוור לו גודל הנס.

"הבדואים במקום נוהגים מידי פעם לפרק עמודי תאורה כדי לקחת את כבל הנחושת לצרכיהם שלהם. הם בדיוק התעסקו עם עמוד אחד כזה שנותר שוכב על הכבש וחסם את המסלול. הכביש כמובן היה חשוך בגלל הפגיעה בעמוד, וכך הבת שלי לא ראתה את העמוד בדרך עד שהיה מאוחר מידי. היא הבינה שאין מה לעשות, סובבה את ההגה ועצמה עיניים. הרכב התהפך שלוש פעמים! והידרדר עד שנעצר. מצאתי את חלקי הרכב פזורים לאורך עשרים מטרים.

"היו לנו כמה ניסים. נס אחד – שבר יצאה בשלום מהתאונה. נס שני – שבדיוק עבר במקום אדם דתי, ראה את הרכב שלה מתהפך ויצא מיד כדי להגיש עזרה. הוא סיפר לי שאחרי שהרכב גמר להתהפך התחילו לצוץ מסביב עשרות צעירים בדואים, שנרתעו רק כשראו אותו. לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היא היתה שם לבד, המומה, על הכביש החשוך".

בבית החולים ערכו לבר בדיקות מקיפות וגילו שהיא לא נפגעה כלל. "אפילו החבורות האדומות מכריות האוויר נעלמו לה עד הבוקר", מציין ירון. בארבע בבוקר שוחררה בר לביתה, בריאה ושלמה.

"היינו בהלם כמה ימים, אבל ביום ראשון, במסגרת השיעור, ערכנו גם סעודת הודיה. הרב נקי דיבר שם וציין את העובדה שבאותו יום ממש אשתי קיבלה על עצמה ללכת בצניעות ודאגה שיזרקו את כל הבגדים הלא צנועים. בר עשתה את זה בשבילה ואין ספק שהזכות הזו עמדה לה כדי להינצל. מיותר לציין שאשתי רק התחזקה יותר בהחלטתה להקפיד על צניעות!"