שבת בבית החולים: "אבא, אני עייפה. קח אותי מכאן"

בגיל 18, כשהפסקתי לרקוד במפתיע לאחר ניתוח בברך, שאלתי את עצמי מה אעשה.

מה שידעתי מגיל תשע שאני אמורה להיות, אבד לבלי שוב. אז מה אני אמורה להיות, אם לא פרימה בלרינה שמפזזת בבמות העולם? נסעתי לחיפה, עם אמי, שלקחה אותי למישהי שמייעצת ומכוונת לעיסוק מתאים. הדבר הכי נחרץ שהיא אמרה היה: מה שלא תחליטי להיות, את לא יכולה להיות אחות, רופאה או פסיכולוגית. קצות העצבים שלך פתוחים מדי, ואת מכילה קרוב ועמוק מדי את כאבו של האחר. שנים אחרי, פלוס תואר ראשון בפסיכולוגיה שכלל ביקור באברבנאל, הבנתי שהיא צדקה.

בשישי בבוקר אמי האהובה הרגישה לא טוב, והגענו לחדר המיון של בית החולים איכילוב. לצערי, בין המועקה לנוכח האינפוזיה שחיברו לאמי נתקלתי בתקרת הזכוכית האמונית שלי. כי אם חשבתי שתל אביב היא הכרך הגדול של רומי, טעיתי. בתי חולים הם הכרך. כשאיכילוב כמובן הוא שם גנרי גרידא. ולמה אני טוענת ששם רומי? כי ההסתרה הכי גדולה של השם, מתרחשת שם. לאן שאתה לא מסתובב יש סבל, כאב וצער. אנשים שהולכים עם דמעות בעיניים, ילדים לבושי פיג׳מות כחולות של בית חולים, אנשים צעירים מדי נטולי שיער ושקועי עיניים. הכאב ניבט אליי מכל מקום והתחבר לדאגה הפרטית שלי. קשה לשאת את זה. היו רגעים שלא הצלחתי.

אני מודעת לכך שיש אנשים, בני מזל, בעלי אמונה איתנה יותר ממני. הם יראו בבתי חולים דווקא את הניסים הגדולים, שבוודאי מתרחשים שם. הם יראו את הרפואות, את הישועות. את הכהרף עין. אילו זכויות יש להם. הלוואי עליי.

אבל אני, לצערי, נתקלתי במקום שבו האמונה שלי מאותגרת, נטחנת עד דק. כל כך דק שאפשר להניח אותה בכף היד, לעשות פוּ והיא תתפזר באוויר ותיעלם.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

קיבלתי שבת בבית חולים. בעודי ממתינה במסדרון חשוך, רצתי בין המחלקות בחיפוש אחר נרות שבת ולבסוף הדלקתי נרות במחלקת טרום לידה. החיות הפועמת, המרוגשת לקראת חיים חדשים, הצליחה להוציא ממני תפילה קצרה, שנסתמה בשנייה שדלת המחלקה נטרקה מאחוריי. השבת הייתה מאתגרת. העולם ממשיך לדהור שם בלי מעצורים. הטלוויזיות הדולקות ללא הרף, אין ספור טלפונים, הדלתות החשמליות ומעליות השבת המתישות. כולם נתנו לי פייט, צרחו עליי חילול שבת. פתאום אותו חול שהיה הגיוני לפני רגע, התקבל בקיבתי בגועל מחד ובהבנה מאידך. פתאום לחתוך נייר לא בקו המקווקו נראה הזוי ומיותר בתוך המציאות הקשה. להוריד עיניים כדי לא לצפות בתוכנית בישול שדווקא נתנה אחלה מתכונים זה מוזר. החול אמר: את רואה? אני כאן. כמו לפני שנייה. מה השתנה? כלום. שבת? רק בראש שלך היא קיימת. ראי סביבך, הכול כתמול שלשום. ניסיתי להחזיק בדעת את האמונה. לאחוז בידיעה, בזיכרון שאני מאמינה. ניסיתי לא להיות בעצבות, להאמין ברפואת היום ובסגולות שלו.

קח אותי מכאן

בעלי חזר מבית הכנסת של בית החולים בריגוש. מתוך שבעה עולים, שישה עשו מי שבירך ליולדת, כולל לזו שילדה תאומים. חייכתי וניסיתי להחזיק ראש. אז שרתי שירי שבת, בירכתי לעצמי "לכבוד שבת קודש" לפני שאכלתי מנגו מהמם. ובעיקר נבהלתי מעצמי, מקטנותי, מקטנות אמונתי.

אחרי שבת מתישה פיזית, רגשית ורוחנית, לקראת הערב, זמן מנחה, חיכיתי למעלית שבת. בלובי ישב אבא, חובש כיפה. עליו ישב ילד בן לא יותר משבע, חבוש, מחובר לאינפוזיות. ברגע, הבנתי את הסיטואציה הקשה שבה הוא נמצא. עם ילד מאושפז, כשאני מתארת לעצמי שאם המשפחה יחד עם שאר האחים נמצאים רחוק בבית. הילד שכב על האב ובכה. בכי של התשה ופורקן. בכי שקט של "אני עייף, קח אותי מכאן". ובלי ששמתי לב, הדמעות שעצרתי כל השבת התחילו לזלוג בשטף.

הבכי שלי התחבר עם דמעותיו של הילד. גם הבכי שלי היה בכי של "אבא, אני עייפה. קח אותי מכאן". השפתיים התחילו למלמל א‑ל נא רפא נא לו, א‑ל נא רפא נא לו. הלב שוב נפתח וביקש רחמים. ביקשתי רחמים גדולים של משיח שיבוא ויגאל וירפא. א‑ל נא רפא נא לו, שניסים גדולים, מעל הטבע, יתרחשו והילד המותש יחזור לשחק כדורגל עם החברים. א‑ל נא רפא נא לו, לכל חולי עמך בית ישראל, ובפרט לאמי מורתי האהובה, רחל בת ציפורה פלה, שתיבדל לחיים טובים וארוכים.

ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".