תכירו: כך נראים חייה של מורה עם הפרעת קשב

אז...מאיפה להתחיל בכלל???

הפרעת קשב קוראים לזה. אני חיה עם זה כבר 30 שנה. מרגישה שהעולם לא תמיד יודע איך "לאכול" אותי, אותנו. יש  מיליוני אנשים שלא מבינים אותי ולא יודעים איך אני מקשיבה להם ומה אני צריכה לעשות כדי להתרכז. לפעמים אני נראית להם אחרת כי אני לא מסוגלת לשמור על קשר עין רציף, לא יכולה להקשיב בלי לעשות פעולה עם הידיים, בטח לא לשמוע שיעור או הרצאה של שעה וחצי.  

בדרך כלל אני ישירה מאוד, לא מעמידה פנים. אומרת את כל מה שאני מרגישה - לטוב !! או לרע. לא מסוגלת לפגוע במכוון ברגשותיהם של אחרים - אבל זה קורה לי לפעמים רק כי אני לא מספיקה לחשוב על ההשלכות של המילים שיוצאות לי מהפה. לא מתכוונת שזה יישמע ככה... פשוט, השלב הזה שבו אתם הופכים את המילים ל"פוליטקלי קורקט... "? אצלי הוא לא ממש קיים.                  

אני שמה לב לכל מה שקורה סביבי, גם אם זה באמצע שאני קוראת או מקשיבה למישהו או כל דבר אחר. "היי ! שלדג !! שמעתם אותו ?? מעניין מה הוא מחפש פה"...  "רגע, אבל הייתי באמצע להגיד לך ש..." "אויש ! מצטערת ! לא התכוונתי!  זה באמת היה לי חשוב לשמוע מה שאמרת רק שפתאום... " 

הכל קורה. הכל מורגש. ככה המורה אמרה עליי פעם: "היא דווקא מתחילה את השיעור יפה ויש לה הרבה רצון ללמוד אבל מספיק שהיא תשמע כלב נובח בחוץ  ו..."  נכון. אז מה. ומי אמר שצריך להתעלם מהכלב? ואולי הוא צריך עזרה? וככה המוח שלי שואל ותוהה ופועל שעות נוספות...

ומה עם כל הדברים שהולכים לי לאיבוד? אולי ראיתם אותם? מה שעוד לא הצלחתי להבין זה איך זה שאותם דברים נעלמים לי בכל יום, ובסוף אני מוצאת אותם תמיד באותם המקומות. אז למה לא חיפשתי שם קודם??? לא זוכרת...

מכינה דף עבודה מושקע לשיעור שאני מוסרת. ניגשת למכונת צילום. אין דף. אין. לא משנה מה אעשה עכשיו, זה כבר אבוד. אני יודעת... אבל גם אם איבדתי את הדף (כמו את עשרות הדפים והספרים והמבחנים...) תמיד יקפוץ לי איזה רעיון חדש לשיעור נחמד ומעניין. הרי למדתי את החומר כשהכנתי את הדף, אז מה הבעיה להעביר את השיעור בצורה קצת אחרת? אין בעיה.

אומרים לי שאני צריכה ללמוד להיות קצת יותר פוליטיקאית... באמת שניסיתי. וזה יוצא הכי גרוע שיש. לא מנסה יותר. אז אני אומרת מה שהלב שלי לוחש לי כל הזמן. אומרת, אבל עם הזמן לומדת  להגיד בצורה שיותר תישמע... פוליטיקאית לא אהיה, כנראה. אז מה?

כשמתחילים לדבר אתי על משהו שמורכב מהמון פרטים ומהמון משפטים...אני כ"כ מתאמצת להבין   ולזכור... אבל מרוב מאמץ, אני לא מצליחה להבין כלום, וכל כך מתביישת שגם אחרי ה"מה?" השלישי אני לא מבינה את ההסבר, אז אני מהנהנת במבט מבין וחכם כזה...והולכת וקוראת באינטרנט ובספרים, והנה סוף סוף הבנתי. זה לא באמת כזה מסובך, אז למה היה צריך להגיד את זה בכל כך הרבה מילים???

אני נכנסת לכיתה. מסתכלת על כל התלמידות. האהובות האלה. רואה את המבט העצוב של חלי, ומרגישה שקרה משהו.  קולטת  את החיוך של נוגה - "נו אני מבינה שהצלחת במבחן אתמול!" והיא מהנהנת...ממשיכה להתבונן תוך כדי שמעבירה שיעור ורואה שגליה לא משתתפת בכלל היום. אח"כ אשאל אותה מה קרה. מיטל מרימה אצבע ומתחילה לשאול שאלה, תהל וחן לא מפסיקות לפטפט ולזוז. "אני לא יכולה ככה לשמוע את השאלה של מיטל, אתן לא מבינות?" "לא"...לוחשת לעצמי ומזכירה. רוב האנשים שמקיפים אותי לא מבינים וכנראה גם לא יבינו. לעולם. כי זה הרוב. והרוב קובע.

ואני ... כמה שניסיתי להיות כמו כולם, הבנתי שזה כנראה לעולם לא יעבוד. למדתי להפסיק להשוות את ההספקים שלי לשל אחרים. לא להסתכל כמה הבית שלהם מסודר. להפסיק לשאול את עצמי איך זאת אף פעם לא שוכחת כלום לעבודה, איך ההיא מספיקה בבוקר לאכול, להלביש ולהגיע רגועה ... זה קשה אבל לאט לאט למדתי לצפות מעצמי את מה שאני באמת מסוגלת, ואולי קצת מעבר.  

כל יום מזמן לו התמודדות חדשה. החיים שלנו מתנהלים בקצב אחר. בהרמוניה קצבית ומבולגנת, אבל כשממש מתאמצים אפשר לשמוע עד כמה היא נעימה לאוזן, מגוונת ומשעשעת. 

לא אשקר לעצמי ואומר שקל לנו, לבעלי הפרעת הקשב. שהחיים שלנו לא מורכבים יותר. אבל אני כל כך אוהבת אותם ואותנו, ואת כל האנשים והילדים האלה שקוראים להם "מופרעי קשב",  כי אני יודעת עד כמה הם מיוחדים ורגישים וכמה הלב שלהם גדול... גדול.... ורגיש...

אני לא מבקשת שתבינו מה עובר עלינו ואיך הדברים אצלנו פועלים... כי כנראה זה לא אפשרי.  אבל בבקשה, בבקשה, אל תשפטו. רק אל תביטו עלינו במבט השואל הזה: "איך זה קרה לה שוב?" פשוט תחייכו. תתמכו,  אם יש לכם כוח. אם אין, זה גם בסדר. תדעו לצחוק איתנו על הטעויות הקטנות  הכ"כ מצחיקות, על הפאדיחות המשעשעות. ותדעו להצטער  בשבילנו על הטעויות  הגדולות,  שלפעמים כ"כ מכאיבות. 

אני באמת מנסה להיות הכי בסדר שאפשר... ואתם? האם אתם מוכנים לנסות להבין, לנסות לראות בי, בנו, גם את היופי והטוב של 'ההפרעה' שלנו...?