הלקוחה שנפטרה הסדירה מעולם האמת את תשלום החוב

מינה, אישה עדינה ומקסימה, מנהלת כבר שנים חנות קטנה במרכז המסחרי בנווה יעקב: 'מינה'.
בחנות של מינה היו את הממתקים הכי שווים שבעולם. כל השכונה קנתה אצלה, וגם אנחנו- כל פעם שרצינו משהו טעים טיפסנו את העלייה הגדולה ברחוב הרב פרדס, כשבסופה היינו מחוסרי נשימה, נוזלים בתוך בגדינו, וזה היה תמיד שווה את המאמץ. רק אצל מינה היו מקלות ארוכים חמצמצים-מתוקים בכל הצבעים שיש בקלמר, סוכריות בטעם "אש", מסטיק מילון ואבטיח, ועוד ועוד שפע מתיקות בכל הצורות ובכל הטעמים.
יום אחד, לפני כשלוש שנים, נכנס לחנות של מינה איש חרדי בלתי מוכר שלא התעניין דווקא בממתקים.  "כאן זה המרכז המסחרי"? הוא ביקש לדעת.
-"אתה צוחק ממני?" מינה לא הבינה את השאלה שהתשובה לה ברורה מאליה.
-"אני מתנצל", הוא ענה, "אני לא מקומי. את מינה?"
היא השיבה בחיוב לשאלה די שגרתית שהגיעה בדרך כלל מספקי סחורה.
-"אולי את מכירה משהי בשם ויקי נ."? הוא שאל.
מינה חידדה את האוזניים: "מכירה".
-"תלתלים קצרים, עיניים חומות, קצת מלאה, גובה ממוצע, התגוררה כאן בנווה יעקב"?
מינה הכירה את ויקי מהשכונה. היא הייתה לקוחה קבועה שלה. התיאור היה מדויק. היא עדיין זוכרת את הבשורה המרה בתחילת השנה הנוכחית, שוויקי, אישה בשיא שנותיה, נפטרה בפתאומיות, משאירה אחריה כמה ילדים אבלים, ועוד חוב לא סגור בחנות. היא הביטה באדם החרדי בסקרנות ובחשדנות: "מי אתה?" 
-"אני גבאי צדקה בבני ברק. ויקי ביקשה ממני לפרוע את חובה אצלך". הוא הניח שטרות שסכומם יחד הוא 1000 שקלים.
עכשיו מינה התבלבלה לגמרי.
-"ויקי נפטרה לפני שנה. איך היא שלחה אותך?"
-"לפני יומיים חלמתי שבאה אלי אישה, נראתה בסביבות גיל ה-45, היא הציגה את עצמה בשמה המלא- ויקי נ. וביקשה שאלך לנווה יעקב בירושלים, אחפש את מינה מהמרכז המסחרי ואמסור לה אלף שקלים. בפעם הראשונה לא כל כך התייחסתי, אבל היא באה גם בלילה השני, וממש הפצירה. סיפרה שהיא חסרת מנוחה בשל חוב שקיים אצלך, מסרה שוב את אותם הפרטים המדויקים וביקשה שאעשה מאמץ ואחפש אותך. אני מסתובב פה בשכונה די הרבה זמן, עד שמצאתי את המקום".

מינה היא אישה מסודרת ודייקנית. היו לה כרטיסיות מיוחדות שבהם היא רשמה כל מה שקנו אצלה בהקפה. היא הוציאה ביד רועדת את כרטיס הישן מאד שכותרתו הייתה "ויקי נ." סך הכול חוב רשום - 965 ₪...
צמרמורת טיפסה לה אי שם במעלה העורף. היא נזכרה שוב בסיפור העגום. כמה הצטערה על החוב שלא נפרע, כמה ניסתה לדבר ללב הקרובים לה שיפדו את החוב שהשאירה בחנות, והם לא שעו לה: 'היא קנתה שהיא תשלם' אמרו לה בתשובה מקוממת. והחוב נשאר.  עד ש...ויקי המנוחה דאגה לפרוע את החוב לפני ראש השנה.

לפני שיצא גבאי הצדקה מהחנות, הוא ביקש ממינה לומר בפה מלא שהיא מוחלת על העיכוב בתשלום. והיא אמרה בדמעות: "מוחלת אני".

באותו ערב סיפרה מינה לשלום בעלה את הסיפור יוצא הדופן. שלום היה נרגש, והציע שיקנו עליה לתורה לעילוי נשמתה של ויקי, בשליש מסכום החוב. מינה הסכימה בשמחה.

בזכות אותה עליה לתורה, שמעתי את הסיפור המרגש הזה... "אוהל ישראל", בו מתפלל שלום, הוא ממש קומונה אינטימית וחיננית. חבריו נאמנים לו מאד: אנשים פשוטים, מעטים במספרם, ועצומים בשותפותם בבית הכנסת. לא פעם חיכו בסבלנות ל"עשירי" כשהוא איחר להגיע. המסור והנאמן שהתנדב לקחת על כתפיו את עבודת הגבאות היה אבא שלי, שלקח אותה ברצינות ובאחריות רבה.

העליות לתורה ב'אוהל ישראל' לא ניקנו בכספים גדולים. כל אחד תרם מהמעט שהיה לו ללא לחץ שיווקי כלשהו. וכך, כששלום קנה עליה בשלוש מאות שקלים (סכום יחסית גבוה) אבי - הגבאי, התעניין: מי הנפטרת, נגיד עליה קדיש?
"לקוחה של אשתי שנפטרה לפני קצת פחות משנה..." כך שלום.
לקוחה? לפני שנה?? לא שגרתי. הדבר דרש הסבר. ושלום הסביר, וסיפר את המעשה המופלא במלואו.

אבא כה התפעל, שהוא החליט ללכת למינה ולשמוע את הסיפור ישירות ממנה. היא סיפרה לאבא את הסיפור על כל פרטיו. סיפרה לו על הפניה לבני המשפחה, על הסירוב שלהם, על עגמת הנפש ועל הפדיון הבלתי צפוי על ידי אדם זר שלא מכיר אותה, ושהיא לא מכירה אותו. היא כבר מספר ימים לא מתאוששת מההלם. חושבת ובוכה וחושבת ובוכה...

כשאבא סיפר לי את הסיפור כולו אור, להבה גדולה, חשבתי לעצמי שיש רגעים נדירים של חסד, בהם הקדוש ברוך הוא מפזר לרגע את הערפל המפריד בינו לביננו, כדי שנלמד על הדברים החשובים באמת. כדי שנבין, וכדי שנתקדם עוד. איני יודעת איזו זכות עמדה לויקי, להעביר את המסר שלה לפני ראש השנה. אני כן יודעת שאם הסיפור הגיע אלי הייתי צריכה ללמוד ממנו משהו, ולהעביר אותו הלאה אליכם.

(הכותבת קיבלה אישור מבעלת המעשה לפרסם את הסיפור בשמות אמיתיים מלבד שמה של המנוחה)