עם מי כדאי להתייעץ: גדול הדור או הרב בכולל?

ישנה נקודה שרבים לא שמים לב אליה: כמו שהחילוני הממוצע יודע מעט מאד על החרדים, כך גם חרדים רבים יודעים מעט על החילונים. הם יודעים באופן כללי כמה ידיעות עליהם, אבל הם על פי רוב רחוקים מלהבין את אורח חייהם, למה התרגלו, ומה היו שאיפותיהם. ולכן כאשר חילוני חוזר בתשובה, לא כל אברך או רב מבין מאיפה הוא בא, מהם מעלותיו, מהם קשייו, וכיצד לייעץ לו עצות הנכונות למצבו וליחסיו עם משפחתו.

דעת תורה

אני זוכר איך התייעצתי עם אחד מגדולי ראשי הישיבות על בעיה שייחודית לבעלי תשובה. הוא הקשיב לי בסבלנות, התרכז וחשב במשך כמה דקות ולבסוף ענה לי שמכיוון שהוא עבר מסלול שונה לגמרי, הוא צריך לברר המון דברים שקשורים בעברי ובעבר משפחתי כדי לענות לי תשובה רצינית, ובגלל שהוא טרוד ואין לו זמן ללמוד את סוגיית בעלי התשובה ברצינות הראויה, הוא מציע לי להתייעץ עם תלמיד חכם שהגיע מרקע דומה ושיש בו יראת שמים, כי רק הוא יוכל לכוון לדעת תורה בבעיות מעין אלה. דבריו הדהימו אותי בכך שהם היו כל כך שונים מהקלות שבה כל אברך שעמו התייעצתי התיימר לפתור לי את בעיותיי – בבחינת 'על כל שאלה – תשובה', והיה בטוח שדרכו האישית טובה גם עבור תלמידיו ולא מבינים לרוח התלמיד, ודימה כל שאלה שנשאל לחייו האישיים, כיון שחשב שהם דומים, ובאמת היו כל כך שונים...

ואכן, גדולי תורה אמיתיים מתאפיינים בזהירות רבה לבדוק את כל צדדי העניין לפני שהם מייעצים. מומלץ לעיין בספר 'רבי יעקב' (המתאר את תולדות חייו ופעלו של הגר"י קמנצקי זצ"ל) שמאד ממחיש יסוד זה, ושם (בעמ' שפ"ב) מובא גם שהעיקרון המנחה אותו בהדרכתו לבעל התשובה, היה שעליו להמשיך להתנהג כאדם מן השורה. המפתח להשתלבותו של בעל תשובה באורח חייו החדש הוא שלא לחולל מהפך באישיותו, אלא למצוא אפיקים נאותים לביטוי אישיותו הקיימת ושאיפותיו לגבי העתיד.

מדוע חשוב שהרב יהיה זמין?

בעלי תשובה רבים חושבים שגדולי הדור ברוח קודשם יודעים היטב את מצבם, ולכן הם פונים אליהם עם שאלותיהם. עלינו לדעת שגדולי הדור טרודים מאד בבעיות רבות וקשות, ולא יכולים להכיר וללוות את בעלי התשובה באופן פרטני ואישי. ולכן, עלינו למצוא רב אשר מלבד ידיעותיו וחכמתו, הוא גם מודע לייחודיות שבבעל תשובה, ויוכל להלוך כנגד רוחו.

גם מי שטרם זכה להכיר רב שכזה, לא יוכל לסמוך על שיקול דעתו בלבד, ובבואו לשאול ולהתייעץ עליו לדעת להציג את השאלה היטב - ולא להחסיר פרטים שאולי נראים לו כחסרי חשיבות [כגון דעת אשתו בעניין, יכולתו הכלכלית, צרכיו הנפשיים ועוד], כדי שאותו רב יוכל להבין ככל הניתן את פנימיות העניין ואת תוצאותיו והשלכותיו בעתיד.

חומרות מסוימות עלולות  לגרום לכך שבעלי התשובה יהיו לבד בביתם בשבתות וחגים, מבלי להתארח אצל אלה שאינם נוהגים בחומרותיהם, ובכך הדבר יוצר אווירת 'בידוד חברתי', וקושי שמשפיע גם על שלום הבית וגם על חינוך הילדים (שלא זוכים להיחשף לשולחן שבת במקום אחר).

לדוגמא: רן הוא בעל תשובה אשר רק לפני כמה חודשים הפסיק לגלח את זקנו. רן רוצה לגדל את זקנו כך שיהיה ארוך, אבל אשתו אשר נמצאת בשלב התחזקות יותר התחלתי, הבהירה לו שהדבר פשוט לא בא בחשבון בשלב זה, וגם הוריו הביעו את דעתם שהדבר יגרום להם לעגמת נפש רבה. אבל רן הנלהב, החליט להתייעץ עם רב שאינו מכיר אותו ומבין לנפשו, ושאל אותו - מבלי להיכנס לכל הפרטים שהוזכרו לעיל, אם יש עניין שיגדל את הזקן, ואותו רב ענה לו בחיוב. ובכך החלה מסכת מריבות בין רן לאשתו. אם רן היה מתייעץ עם אברך או רב המודע למצבו העדין, הוא היה מדריך אותו בדרך המתאימה לו, ובכך היה חוסך מרן וממשפחתו סבל רב ומיותר.

לסיכום, ראוי לכל אדם להתייעץ עם רב או אברך אשר מספיק פתוח וקשוב לענייניו, ומודע למצבו הכולל, ומבין לרוחו ולרוח ביתו. ובעיקר מבין במה להדריך לנחרצות ולהתנתקות, ובמה להדריך להמשך קבלה מאוזנת של דברי רשות כמו אמנות, תחביבים ועיסוקים שאינם מנוגדים להלכה.  

מרבה עצה – מרבה תבונה

מי שטרם מצא לו רב המבין לרוחו, טוב שלא יסמוך רק על שיקול דעתו אלא יתייעץ עם כמה, וכדברי התנא (אבות פ"ב מ"ז): 'מרבה עצה מרבה תבונה'. והטעם לכך, מבואר בפירוש 'רוח חיים' להגר"ח מוולאז'ין [שם] וז"ל: מרגלא בפומיה דאינשי, שאל עצה ועשה כשכלך. ולפי זה לכאורה עצה למה, אך יובן כי איש מבחוץ לא יבין כל פנימיות העניין במה שנועצים איתו, וכן היועץ השני, ורק הנועץ בעצמו הוא מבין לגמרי כל פנימיות העניין - אבל חסר לו שכל ותבונה של כולם כו', וזהו 'מרבה עצה', על ידי כן מרבה תבונה, שכל של כל איש, ותבין דבר מתוך דבר בעצמך עכ"ל. ואכן מי שבא לו ניסיון יש לו נגיעות והוא משוחד לכיוון מסוים, טוב יעשה אם יתייעץ עם חבר שלא סובל מנגיעות לדבר זה, ובכך יקל עליו להתבונן בצורה אובייקטיבית אם הדבר מוגזם או מתקבל על הדעת.

כולם יוצאי דופן?

בעלי תשובה בתחילת דרכם נוטים להתרחק ממפגש עם מדריכים שאינם נראים בעיניהם מספיק דתיים, אלא נוטים להקיף עצמם במדריכים שמלהיבים ומקפיצים את תלמידיהם בשנותיהם הראשונות. וכבר ביארנו שקו כזה נראה מרשים בשנים הראשונות, ומתגלה כהרסני בהמשך, מפני שהמבחן האמיתי מגיע רק אחרי כעשר (עד חמש עשרה) שנים אחרי החזרה בתשובה, ואז יש בתים שמתפרקים והדור השני עוזב, והקו הלא מאוזן מתגלה כהרסני. אבל בהתחלה כל אחד בטוח שיש בו הנהגה מסוימת שמבדילה אותו מהכלל, וכולי תקווה שספר זה יגיע וישפיע על כל אחד להתבונן היטב על דרכו.

הדרכה סמויה - בין השורות

יש מדריכים שבעבר נטו לעורר את תלמידיהם לדרגות קדושה עליונות - ונוכחו בטעותם, ומאז הם אומרים בצורה מפורשת לתלמידיהם שעליהם להקדיש תשומת לב מיוחדת גם לפיוס המערכות הגשמיות, אבל דבריהם נופלים על אוזניים ערלות כיון שתלמידיהם מקבלים את הרושם שאין זה אלא מס שפתים, אבל בין השורות נותר המסר הקודם.

ולדוגמא, הרב שמואל, מגדולי המדריכים לבעלי תשובה זה למעלה מעשרים שנה, נוהג כל בוקר לטבול במקווה ואז להתפלל תפילת שחרית כוותיקין (עם הנץ החמה). לרב שמואל חמישה בנים, אשר שלושה מתוכם (שכבר הגיעו למצוות) נוהגים להתפלל עמו במניין. לעומת זאת, הרב שמואל מדריך את חניכיו להתפלל בישיבה בשעת התפילה הרגילה (שבע בבוקר). אבל למרבה הפלא, רבים מהם מחקים את הנהגת רבם, ומשכימים לנץ. הרב שמואל העיר להם על כך, לאחר ששמע שהדבר פוגם בריכוז שלהם בשעת הלימוד, או גורם לכך שבערב הם יהיו עצבניים ולא יתנו את תשומת הלב הנדרשת בביתם, אבל מחאתו לא הועילה, והם הסבירו לרבם שהדבר מאד חשוב להם ותורם להם להרגשת התעלות, ולכן הרב שמואל לא רצה ללחוץ עליהם יותר מדי בעניין זה.

בדוגמא זו רואים גם את הסתירה שבין ההדרכה הישירה לבין ההדרכה הסמויה: מסר מוסווה (מהרב עצמו או מהחברה) אשר נוטה לכיוון שבו פסגת ההצלחה היא אדם מחמיר ומדקדק, או פרוש וחסיד, או מתמיד גדול. ולפעמים אפילו אותם מדריכים לא מספיק תקיפים בדעתם להורות שדרך זאת על פי רוב לא תוכל להצליח לאורך זמן אצל אדם אשר ליבו איננו איתו בדרגות פרישות והתמדה אלו והוא עושה אותם רק מחמת רצון לחיקוי או שאיפה להצלחה ו'כיבוש ההר'.

לא כולם חקיינים

אנשים שנולדו למשפחה שומרת מצוות, בדרך כלל לא מנסים לחקות הנהגות של אחרים. הם אומרים משפטי הערכה והתפעלות מצדיקים מסוימים או מהנהגותיהם, אבל לא עולה על דעתם לנסות לחקות אותם. הזהות הדתית שלהם מעוצבת ויציבה ולכן לא מנסים לחקות הנהגות שנראות להם "מעל לרמתם".

ואכן, הגמרא (בחולין ק"ה) מביאה את דבריהם של כמה אמוראים שמעידים על עצמם שהם כ"חומץ בן יין" בהשוואה לאביהם, כלומר שאביהם דקדק ונהג בהנהגות חסידות והם אינם נוהגים באותן הנהגות. ונשאלת השאלה מדוע אותם אמוראים לא החמירו על עצמם כמו אביהם ולא חיקו את הנהגתם בזה, ובהכרח יש לומר שלא כל הנהגה צריך לחקות, שלא כל הרוצה ליטול את השם ייטול, אלא יש קשר והתאמה בין דרגת החסידות של האדם לבין הרשות שיש לו לנהוג בהנהגות פרישות וחסידות.

הבעיה היא, שכאשר בעל תשובה צעיר ומתלהב שומע את התפעלותם מהנהגה מסוימת או מצדיק מסוים, הוא נוטה מייד לחקות אותו ולאמץ את הנהגותיו, שהרי גם הוא רוצה להיות צדיק, ומתעלם מכך שנקודת ההתחלה של אותו רב היא שונה לגמרי מנקודת ההתחלה שלו, והעבודה המצופה מאותו רב שונה לגמרי מהעבודה המצופה ממנו. ורבנים רבים מודעים לנקודה ומסבירים לבעלי התשובה שלא ינסו לחקות את ההנהגות האלה. הבעיה, שכאשר אותם בעלי תשובה שומעים מרבניהם אמירות שנראות להם מקלות מדי, הם בטוחים שבגלל מיוחדותם, הם נכנסים בגדר 'יוצא מן הכלל', ולכן הם כן מאמצים הנהגות שהרבה מעבר לרמתם, הנהגות שלא יכולות להוביל לעליה רוחנית אמיתית.

פשרה או לכתחילה?

בעלי תשובה רבים, בטוחים שהשורה הראשונה בגן עדן שמורה לא לאלה שהקשיבו לרב, אלא לכאלה שמתנהגים כמו הרב, וכל ניסיון לשכנע אותם אחרת יתפרש בעיניהם כניסיון לשכנע אותם שהם סוג ב' – וזה לא יעלה על הדעת: הם שמסרו נפש ועזבו עולם ידורגו כסוג ב'?

והם אינם מבינים כלל שלא אלו כללי המשחק. שלקב"ה יש אהבה מיוחדת לכל אחד מאיתנו, כאב על בניו, ובמיוחד לבעל תשובה שנושא איתו כל כך הרבה קשיים ומלחמות, גבורות והתמודדויות, ובעיקר המון מסירות נפש להידבק בדרך התורה, כמעט וללא מחייבים חיצוניים (מקובלות ומעמד חברתי, הרגלי ילדות ועוד). ועלינו להכיר בכך ולזכור דבר זה תמיד. עלינו לדעת ולהפנים, שהקב"ה אינו מצפה מאיתנו שנמחק כל זכר לאדם הקודם שבנו (על אף שאורח החיים היה אז חילוני). ואדרבא, הוא מצפה שנצליח להוביל מהלך של עבודה שלא יתעלם מהחילוני שבנו אלא ישלב גם אותו, ולצורך כך הקב"ה מצפה מאיתנו שנתחשב בנתונים, ואין זו פשרה אלא הלכתחילה.

לרכישת ספריו של הרב דן טיומקין 'מקום שבעלי תשובה עומדים', לחצו כאן.