דתי וביקשו ממך להתראיין לכלי תקשורת חילוני? תברח ומהר!

לא מזמן זה קרה שוב. אישיות דתית מוכרת העניקה ריאיון למגזין חילוני, בתקווה לקדם את ספרה גם בקרב הציבור שאינו שומר תורה ומצוות. אלא שכאשר קיבלה את הכתבה לידיה – חשכו עיניה. הכתבה ציטטה אותה, בלי להתבלבל, כמשתמשת במילים ומושגים שהיא נזהרת להוציא מפיה. העיתון מצידו, טוען שהיה נאמן לריאיון המוקלט. לכל היותר, הוא 'תרגם' עבור הקוראים מונחים המקובלים בציבור הדתי. המתראיינת, זה ברור, כבר הספיקה להתחרט עמוקות כמה פעמים על הסכמתה להעניק את הריאיון.

התסריט הזה לא ממש מפתיע. לא מזמן, כזכור, שודרה תוכנית 'החרדיות' של אמנון לוי שניסתה להציג לציבור הכללי את נשות החייל החרדיות הקורסות תחת העומס בעוד הגבר יושב רגל על רגל ולוגם בנחת מכוס תה נענע. אלא שעיתונאים חרדים חרוצים טרחו לאתר את המרואיינים לכתבה, וחזרו עם תמונת מצב שונה לחלוטין. כך למשל, במשפחת בן שחר הופתעו מאד לראות איך אב המשפחה מוצג כמי שלא מסייע בניהול הבית. הבנות שלו זעמו במיוחד על מצג השווא הלזה, וכתבו בכעס בדף הפייסבוק של לוי: "קשה לנו שלא לכעוס על הדרך בה הצגת את אבא שלנו, ככזה שלא עושה דבר והיחידה שעובדת קשה היא אמא. המושג 'חלוקה מגדרית' לא קיים בבית שלנו! אבא ואימא שלנו מחזיקים שניהם במשרות תובעניות ובמקביל נושאים בנטל הבית בשווה". גם האם התמרמרה כל כך שתשובתה לשאלת הכתב: "לא, לא כל אחד יכול לגדל עשרה ילדים. צריך שותף נאמן, וברוך ה' יש לי שותף כזה שעוזר לי מ-א' ועד ת'" הושמטה בעריכה. כשצולמה האם מפנה את שולחן ארוחת הערב אחרי הארוחה, הסביר לוי כי: "עבודות הבית כולן של האישה והבנות", בעוד למעשה אב המשפחה לא פרש למשחק שש בש אלא הלך להשכיב לישון את ילדיו הקטנים...

התקשורת מרותקת עד בלי די לעולם התורני, שסיפורים עליו מביאים תמיד רייטינג. וכדי לשוות צביון אמין כלשהו לסיקור, צריך, מה לעשות, מרואיינים חרדים מהשטח. וכך יוצאים הכתבים החרוצים למסע חיפושים, ומנסים לצוד מרואיינים. בדרך כלל, ההגדרה שלהם למרואיינים 'אותנטיים' היא לא כזו שהציבור הדתי יסכים איתה. אם הם יוצאים לשכונות המריבה בבית שמש - המרואיין החרדי האידיאלי הוא מישהו עם קצף על שפתיים, שנראה כמו חולה שבדיוק שכח לקחת את התרופות הפסיכיאטריות שלו. אם הם מגיעים להפגנה נגד גיוס – המרואיין הרצוי הוא בעל פיאות פרועות, מבט פראי בעיניים, וכושר התנסחות של ילד בן שנתיים וחצי עם פיגור קל. רב התבטא באופן בלתי פוליטקלי קורקט? לפני שמראיינים תלמיד אינטליגנטי ורהוט שלו, בואו נחפש תלמיד פנאטי במיוחד, רצוי כזה שהקים מחתרת סודית כדי להפוך את המדינה למדינת הלכה.

הבעיה, כמובן, היא שלא כל סיפור תקשורתי דתי/חרדי מגיע עם היצע נוח לשימוש של מרואיינים מטורפים או מגוחכים. חוץ מזה, לפעמים המפיק מעוניין במיוחד לעשות רושם אובייקטיבי, ולכן נדרש להפחית את כמות האבסורדיות הגלויה. מה עושים במקרים כאלה? מנסים לשכנע יהודים תמימים להתראיין, ואז עושים להם את המוות. אם זה שידור ישיר, ינסו להפיל אותם בפח בכל דרך. אם זה ריאיון שישודר או ישוכתב מאוחר יותר, יפעילו עליהם עריכה יצירתית.

"בכל מקום שמתקיים מפגש בין התקשורת הכללית לדמויות חרדיות, אי אפשר שלא להשתאות נוכח הדברים המשונים שעולים בו", כתבה לא מזמן העיתונאית כרמית ספיר-וייץ ב'מעריב'. “אמא יכולה לאהוב 12 ילדים?", שאל אמנון לוי את מרואיינו, ארכי־פושע חרדי. לוי הוא מהדמויות המעורות ביותר בעולם החרדים, וספק אם היה מציג את השאלה לבן למשפחה ערבית המונה 12 ילדים. בתוכנית הקאלט “המהפך", ניסו יעל בר זוהר וסנדרה רינגלר לתבל את שיחתן עם שתי חרדיות שהגיעו לתוכנית ביידישקייט, והתוצאה הייתה לא פחות ממביכה (בר זוהר: “יש איזו ברכה לפני שמרימים את המסך?")..."

איך הם מצליחים, בתקשורת, לשחזר את הסיפור העצוב הזה שוב ושוב? כי רוב הציבור שומר המצוות מורכב מאנשים טובים שבאמת רוצים להראות שהציבור שלהם שפוי, שמח ונורמלי. אבל בשידור ישיר הם נאלצים להתמודד עם שאלות שאף אדם אחר לא היה נאלץ להתמודד איתם, ובראיונות לכתבות או לתכניות הם יכולים להיות בטוחים שהעורכים יציגו את דבריהם באופן שמשרת את האינטרסים של כלי התקשורת בלבד. בעל חרדי שמשכיב את הילדים הקטנים לישון לא מביא רייטינג, ולכן הוא יתואר כבעל שלא מנקה את המטבח. ספר תורני על זוגיות, בלשון נקיה, לא נשמע מספיק מרתק: הוא יקבל, לפיכך, צביון פרובוקטיבי שאין שום קשר בינו לבין המציאות.

המסקנה? הגיע זמן, סוף סוף, שנלמד את הלקח. לא משנה כמה נחמד התחקירן שהתקשר אליכם. לא נשמע כמה הגונה נשמעת העיתונאית שעצרה אתכם ברחוב, שננו לעצמכם תגובה מנומסת בנוסח: "תודה, אבל איני מעוניין להתראיין", והימלטו על נפשכם בהקדם.

פחדנות? תחשבו על זה בתור אינסטינקט הישרדות. בג'ונגל התקשורת הישראלית, חבל שתניחו לעצמכם להיות טרף קל.