דבר תורה לפרשת דברים: סודותיה של השפה שבה אנו מדברים

"איזה שטויות אתה מדבר?" זעם הילד על חברו לכיתה במדינה הקומוניסטית. "ה' יצר את אדם וחוה ומהם הגיעו כל בני האדם". החבר לא נבהל: "אבא שלי הסביר לי שכולם הגיעו מהקוף. בוא נשאל אותו ביחד".

הראשון סירב. מה פתאום לשאול אבא שמלמד את הילד שלו הבלים.

בצהריים הוא חוזר לביתו נסער ומציג מול אביו את הגרסה החדשה ששמע זה עתה. האב לא היה פנוי להסביר לו לעומק ולרוחב, אבל לענות חייבים: "תבין, חמוד, אני מדבר על המשפחה שלנו, הוא מדבר על המשפחה שלו"...

* * *

בתוכחתו לבני ישראל טרם הסתלקותו, מונה משה רבינו את חטאיהם הבולטים של ישראל, רובם ברמז ומיעוטם בפירוש. בין החטאים שנמנו בפירוש היה חטא המרגלים. כך מוכיח אותם משה: "ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו דבר" וכו'.

רש"י מבאר: "וישיבו אותנו דבר - באיזה לשון הם מדברים".

שואל המהר"ל מפראג: מרגלים, ניחא. "ויחפרו לנו את הארץ". אולם מה התועלת שתהיה לישראל לדעת "באיזה לשון הם מדברים"?

המהר"ל מביא הקדמה קצרה. בחלוקה היסודית של השפות בעולם, מאז מגדל בבל והלאה, מחולקות השפות לשבעים שפות ואחת. שבעים לשונות לאומות העולם ואחת עולה על גביהן - לשון הקודש, לישראל. [יודגש: שבעים לשונות, אין הכוונה למספר סיכומי, כי אם שורש רוחני.]

חז"ל מספרים בגמרא (יומא לט) שארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק במקדש ככהן גדול, נשתלחה ברכה בהרבה עניינים בעבודת הכהנים, ביניהם בלחם הפנים. עד כדי כך, שכהנים קיבלו כזית מלחם הפנים היו שאכלו ושבעו והיו שאכלו והותירו!... לאחר פטירתו של שמעון הצדיק, "נשתלחה מְאֵרָה בלחם הפנים" וכהנים שקיבלו חתיכה שהיא פחותה מכזית ואינה כדי שביעה - "הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין".

לאור זאת נבין את המעשה בגמרא (פסחים ג:) אודות עניין זה: שלושה כהנים התבטאו אודות פרוסת לחם הפנים שקיבלו. כהן אחד אמר שהוא קיבל חתיכה כ"פוֹל", הכהן השני אמר שקיבל כזית והשלישי רצה לבטא שקיבל חתיכה כה קטנה, עד שהמשיל אותה ל"זנב הלטאה"...

חז"ל מסיימים את המעשה בכך שבדקו אחריו ומצאו בו "שמץ פסול" (כהן גס רוח שמביע מורת רוח אף מהמגונה שבעבודות המקדש - פסול מלשמש לכהונה, רש"י). והגמרא שואלת מדוע בדקו אחריו לפתע? ומתרצת "איהו דארע אנפשיה", כיון שנקט לשון מבזה של חיה טמאה על לחם הפנים הקדוש, הראה שחזקת כשרותו מוטלת בספק ואכן נפסל מלעבוד.

לאור מעשה זה בחז"ל, שמראה על נחיצות נקיות וזכות הדיבור, נבין את ביאורו של המהר"ל: "ויהי האדם לנפש חיה", נאמר בבריאת האדם. ותרגם אונקלוס "לרוח ממללא" - כח הדיבור. זו מהותו של האדם, הדיבור.

כיון ששבעים שפות יש בעולם וזהו שורש רוחני לכל השפות שישנן, ביקשו ישראל מהמרגלים לברר "באיזה לשון הם מדברים". כשידעו באיזו לשון מדובר, יוכלו לעמוד על מהותם, לתהות על קנקנם, מהו שורש חוזקם ומהי חולשתם. באמצעות השפה בה הם מדברים, יוכלו להילחם בהם ולמגרם!...

יסוד זה של המהר"ל מובא ברעיון זהה להפליא בדברי ה"חידושי הרי"ם" מגור, על פסוק אחר בפרשתנו: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה ביאר את התורה הזאת לאמר". כותב על כך רש"י: "ביאר את התורה - בשבעים לשון פירשה להם".

ולמה היו צריכים ישראל לדעת את התורה בשבעים לשון? מבאר ה"חידושי הרי"ם": כל לשון מהשבעים מכילה בקרבה כח התנגדות לקדושה, עם כח זה היא נלחמת בישראל ומפריעה לעבודת ה' שלהם. על ידי ביאור התורה בשבעים לשון מפי משה רבינו בקדושה וטהרה, למדו ישראל היאך להתגבר על כח טומאה זה.

* * *

"אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים", מספרת הגמרא (גיטין נה:). הזמינו את בר קמצא בטעות. שואל הגה"ק רבי יוסף חיים מבבל, ה"בן איש חי": קמצא, שלא עשה כלום, מפני מה נקרא החורבן על שמו?

הוא מציג מספר תירוצים לשאלה זו, ומסיים: "שצריך האדם לדקדק בלשונו היטב... וכן השומע גם כן צריך לתת לב על הדברים שישמע, כי לפעמים בשביל תיבה קטנה שלא שם לבו עליה... בשביל הפרש קטן שיש בין 'קמצא' לבין 'בר קמצא', שלא דקדק השומע היטב, חרבה ירושלים"...

נזכור את דברי המהר"ל - הדיבור הוא מהות האדם, 'כל אחד מדבר על המשפחה שלו', וכפי שטבעו הראשונים: "הלשון - קולמוס הנפש".