תשעת השלבים שצריך לטפס עליהם בדרך לשלמות

משה מדבר אל עם ישראל, והוא מוכיח אותם על כמה אירועים שבהם נהגו שלא כשורה. למרות התוכחה, שומר משה על כבודם ומוכיחם בדרך כבוד. הוא אינו מזכיר את המאורעות בפירוש, אלא רק בדרך רמז, הוא מכנה שמות לכל מיני תחנות שבהן חנה עם ישראל, ובכינוי השם טמונה התוכחה.

וכך אומר משה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר, בָּעֲרָבָה, מוֹל סוּף, בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א). כל שם של מקום מרמז על חטא מסוים שחטאו בני ישראל במשך שנות שהותם במדבר, וניתן לעיין בדבריו של רש"י המפרט באופן נרחב.

על אף שהחטאים ידועים ומפורסמים לכל - משה נזהר לא לפרט את החטאים, אלא להזכירם אך ורק בדרך רמז (למעט חטא המרגלים וחטא המעפילים). ללמדנו כמה יש להיזהר בכבוד הבריות.

ה"אור החיים" הקדוש, לומד פסוק זה בדרך רמז, והוא אומר, שבנוסף לתוכחה הטמונה בשמות המקומות, כל שם של מקום מרמז גם על הנהגה ותכונה חיובית, שכדאי לו לאדם לאמץ אותה בחייו עלי אדמות.

המקום הראשון הוא "בעבר הירדן". שם זה מרמז על מידתו של אברהם העברי, שנקרא כך משום שהוא היה בעבר אחד וכל העולם מן העבר השני. מידה זו היא היכולת לשחות נגד הזרם ולדבוק באמת גם אם כל העולם לועג לך.

כאשר אדם רוצה להתקדם מבחינה רוחנית, הוא צריך לקחת בחשבון שייתכן והאנשים הקרובים אליו יתרחקו ממנו וילעגו לו, אולם עליו לדבוק באמת למרות הכל, וקרוב לוודאי שבהמשך הדרך כולם ירצו לדבוק בו. זהו הרמז במילה הראשונה של צמד המילים "בעבר הירדן".

המילה "הירדן", מרמזת על כוח המרידה. כוח המרידה הינו "קריטי" כאשר יודעים כיצד לנתב אותו לענייני קדושה. כשאדם רוצה לשנות את דרכיו ולהתחיל לצעוד בדרך טובה, ייתכן ויהיה עליו "למרוד" בהנהגות מסוימת בהן הוא נהג עד עתה, ובמוסכמות חברתיות שהוא היה כפוף אליהן עד עכשיו (ניתן לעיין בתלמוד ברכות ז ע"א – "טובה מרדות אחת בלבו של אדם, ממאה מלקויות").

המקום השני הוא "במדבר". מקום זה מרמז על מידת הענווה, וכפי שכותב התלמוד – "לעולם ישים אדם עצמו כמדבר" (נדרים נה ע"א). מידת הענווה היא מפתח לכל התקדמות אישית.  

המקום השלישי הוא "בערבה". שם זה מרמז על דבר המשלים את מידת הענווה, והוא מרמז שמידת הענווה צריכה להיות בדרך ערֵבַה ונאה, ולא להיות קיצוני ביחס להכרת ערך עצמו. על האדם לשמור על מכובדות אישית. דבר נוסף ששם זה מרמז הוא על עניין הערבות ההדדית. על האדם לאזור אומץ ולהוכיח את חברו כאשר יש צורך בכך, ואל לו להיות ענו ביחס לעניין זה.

המקום הרביעי הוא "מול סוף". מקום זה מרמז על המשנה המפורסמת באבות: "הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה - דע מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (ג, א). זו כוונת המילים "מול סוף", שסוף חייו ותכליתו של האדם יהיו תמיד אל מול עיניו.

המקום החמישי הוא "בין פארן ובין תופל". שם זה מרמז על מאמרו של בעל ספר "חובות הלבבות", שעל האדם השלם להיות "צהלתו בפניו ואבלו בליבו" (שער תשיעי פרק ד). כלומר, על האדם להיות תמיד בסבר פנים יפות, אולם בליבו פנימה עליו להיות דואג שהוא אינו סוטה חלילה מדרך התורה.  כנגד צהלת פניו אמר "פארן" מלשון פאר, היפך העיצבון שהופך את פניו לרעות, וכנגד דאגת הלב אמר "תופל", מלשון תפל (טעם תפל), היפך הערבות.

המקום השישי הוא "לבן". רמז לכך שיהיה לו לב טהור, לבן ונקי, וירחיק מעליו שנאת הבריות וכל דבר המכתים את הלב.

המקום השביעי הוא "וחצרות". המילה "חצרות" מובאת מספר פעמים בתור ביטוי לקביעות בלימוד התורה ("שְׁתוּלִים בְּבֵית השם, בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ", תהלים צב, יד. "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי     לְחַצְרוֹת השם", תהלים פד, ג. תהלים קלה, ב. ישעיהו סב, ט, ועוד). על האדם להיות קבוע ועקבי בהתקדמותו הרוחנית, ולא לעוף מכל רוח קלה.

המקום השמיני הוא "ודי זהב". שם זה מרמז על הסתפקות במועט בכל ענייני הגשמיות, ועל כך שעליו לומר "די" לזהב ולכסף.

אלו הן תשע המידות שעל האדם לדבוק בהן, בדרכו אל השגת השלמות.