מסיבת סיום חגיגית? לא בספר דברים. הווטסאפ של רהב-מאיר

שלא נתרגל למצב הנוכחי
"שרק לא נהיה אדישים. שרק לא נעבור את הימים האלה בלי להתייחס אליהם כלל", כותבת הרבנית ימימה מזרחי בספרה החדש והנפלא על הימים האלה, ימי "בין המיצרים" (אחריהם, היא כותבת, מגיעים ימי "בין הצימרים"). הנה רק טעימה.

חודש אב כבר פה. גם חודש אוגוסט. "למה לדבר עם ילדים על חורבן ואבל באמצע יולי-אוגוסט?", היא שואלת, ועונה: "יש באמת היום הורים שמסתירים מילדיהם קשיים. את הלחץ הכלכלי, את המועקות. אל תחסכו מהם את כל צער העולם. שתפו, אבל בעדינות, בזהירות. שיהיו מודעים לכך שהחיים שלנו לא רק תותים. שלא יישברו אחר כך, כשמשהו קטן לא יסתדר. פעם הילדים היו חלק מהמסע, לא גדלו בצמר גפן. סמכות הורית נובעת גם מהיסמכות הורית - להסתמך על הדורות הקודמים, ועל הדרך שבה הם חינכו. שכחנו את דור הזקנים, וזו הסיבה לכך שהורים רבים מרגישים חוסר ביטחון משווע ביכולתם - שהיא מולדת! - להיות הורים. זה אחד מסימני החורבן. אז די לפנק. כאשר ילד מבין שיש משהו בחייו שאינו מובטח, הוא יהפוך בעיניו לבעל ערך. ספרו לו: על המשפחה של סבתא בשואה, על הפיטורים של אבא, על קשיי הלימודים שהיו לדודה, על המסע לארץ ישראל של סבא-רבא. ספרו להם על מצב של 'אין לי'. כשנותנים לילדים מסורת, הם יזכרו מאיפה באו. הכול בימים אלה מתמצה במילה אחת: זיכרון. חז"ל מציבים בפנינו כל כך הרבה תמרורי-זיכרון בימים אלה של 'בין המיצרים'. הכול הכול זה 'אם אשכחך ירושלים'. שלא נתרגל למצב הנוכחי של עם ישראל, שנזכור ונתגעגע ונרצה תמיד יותר".

* השיעור השבועי - היום ב-21:00 בהאנגר 11 בנמל תל אביב.

רק מי שמרגיש אחריות עליך – מעז לומר שלא הכל בסדר

יותר קל לקבל מחיאות כפיים. יותר קל להחניף לקהל, להגיד לו מה שהוא רוצה. אבל משה רבנו בוחר בדרך אחרת. הספר החדש שאנחנו מתחילים השבוע, ספר "דברים", כולל לא מעט דברי תוכחה. למרות שמשה עוד מעט נפרד מהעם - ואולי דווקא כיוון שעוד מעט הוא נפרד מהעם - הוא לא נמנע מפירוט החסרונות והבעיות. זו לא הרמת כוסית חגיגית, זו לא מסיבת סיום מלאה בשבחים. משה רבנו לא מייפה ולא מטאטא, ואומר לעם אחרי ארבעים שנים את האמת בפרצוף. גם את הדברים הטובים, אבל בהחלט גם את מה שטעון שיפור. זה כמובן נעשה בנימוס, בכבוד ובחוכמה, אבל עדיין - הוא שם על השולחן את חטאי העבר, וקורא לתקן אותם בעתיד.

מאז ומתמיד משה רבנו הנהיג, ולא רקד לפי חליל ההמון, אבל נאום הסיכום הזה מעיד יותר מכל על דאגתו לעם. מי שלא אכפת לו ממך, יכול גם למרוח אותך במחמאות ובחנופה. לפזר שבחים בלי כיסוי, ואחריו המבול. אבל מי שבאמת מרגיש אחריות לגורלך, שחש שהדברים חשובים לו, מעז גם לומר שלא הכול בסדר, שצריך לשפר. זה מה שמשה עושה השבוע בפרשת השבוע, וזה קשור מאוד גם לתקופה שבה אנחנו נמצאים בשנה, ערב תשעה באב. חז"ל מסבירים לנו שאחת הסיבות לחורבן הייתה חנופה אחד כלפי השני, בלי להעמיד במקום את מי שמתנהג לא בסדר: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה". לייקים זה לא הכול בחיים.

זמן שווה יותר מכסף

הפוסט שיוציא אתכם מפייסבוק:

בספר "דברים", שהוא נאום הפרידה של משה רבנו, יש עיסוק רב בזמן. 40 שנה הרי התעכב העם במדבר בגלל שטעה. 40 שנות נדודים, עם עליות ומורדות, עם חניות קצרות וארוכות והרבה בלבול ותהיות בדרך. ומה בימינו? איך לא לבזבז זמן? איך להתמקד? הנה טקסט קצר ותמציתי של ד"ר יחיאל הררי, חוקר חסידות, על היחס שלנו לזמן. מאז שקראתי אותו נזכרתי בו שוב ושוב, ואז שוב, אז החלטתי לשתף:

"שמירת הזמן, ניצול של כל רגע לתכליתו, הוא אחד מעקרונות היסוד בחינוך, העולים ממחשבת החסידות. שכן זמן שווה יותר מכסף. זמן שווה חיים. הזמן הוא נברא, וכשם שלכל נברא יש תכלית, כך גם לכל רגע יש תכלית. רק שלזמן אין תמורה. אם אבד לא ניתן להשיבו. כלומר מי שמבזבז זמן – מבזבז חיים.

"עיקרון זה תקף לגבי מבוגרים וילדים באותה מידה, ונכון גם לגבי שמירת זמנו של הזולת. בהירות, משמעות ושמחה בדרך כלל יעזרו לנצל את הזמן. עצבות, בלבול ועיסוק מוגזם ב'אני' יובילו בדרך כלל לבזבוזו".

והחי יתן אל לבו

הרב אריה פינקל, ראש ישיבת מיר במודיעין עלית, נפטר הלילה בגיל 85, אחרי עשרות שנים שבהן למד ולימד תורה. מקסים בעיניי שיש מקומות שבהם זה הגיל של גיבורי התרבות, וזה התוכן שבו הם עוסקים. הבוקר שלחו אליי שיחה ארוכה שהוא נשא לפני כמה שנים על תשעה באב, על משה רבנו, על צדיקים, ועל הלב שלנו. כן, על הלב שלנו.

מכירים את ההתבודדות, הרעיון הנודע של חסידות ברסלב, לפיו האדם צריך להתבודד? גם הרב פינקל דיבר על התבודדות, אבל כזו שנבדוק בה מה מתרחש בליבנו. 
וכך הוא אמר: "בספר קהלת נאמר 'והחי ייתן אל לבו'. הרגשת הלב. כדי להכניס ללב תחושות אמת, הלב צריך להיות פנוי מהבלי העולם הזה. בלב מלא הבלים אי אפשר להרגיש את צערם של ישראל, ואי אפשר להתפלל ולבקש רחמים. ה' רוצה את לבנו. הוא רוצה שהחי ייתן אל לבו. ידיעה בלבד לא משפיעה על האדם ועל דרכיו, הוא צריך להכניס את הדברים אל לבו, ולשם כך הלב צריך להיות פנוי. כמה חביב אצל הקב"ה לבו של האדם. לב מרגיש ודואג. על משה רבנו כתוב 'וירא בסבלותם', ופירש רש"י: 'נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם'. כולם ראו את הצער במצרים, כולם ידעו שהמצב קשה, אבל רק משה נתן עיניו ולבו והצטער עמם. לכן רק אתו אלוקים דיבר, כי לבו היה פתוח להרגיש צער וצרה של הזולת. 
"כתב הרמח"ל שהתרופה היותר גדולה שאפשר להמציא נגד היצר היא שיעמוד אדם שעה אחת ביום פנוי מעל עסקיו, לחשוב רק על העניין הזה שאמרתי, ויבקש לבבו".

מה זה בכלל שנאת חינם?

ערב תשעה באב. אנחנו כל כך רגילים לומר "שנאת חינם", אבל על מה בעצם מדובר? למה חרבה ירושלים בגלל שנאת חינם? הנה הסבר פשוט ועוצמתי, בעיניי, של הרב יצחק אייזיק שר, ראש ישיבת סלבודקה. הוא מציע ניסוי קל לכל אחד בסוגיה הזו, וכך הוא כותב: "אם האדם שונא את רעהו – אות היא שחלושה אמונתו מאוד. שכן אם היה מאמין בלב שלם שהקדוש ברוך הוא - הוא אביו שבשמיים, מכוח אמונה זו הלוא גם יבין כי איננו בן יחיד אצל האבא הגדול הזה, וכל אחיו בני ישראל גם המה כולם בנים לה' וחביבים לפניו יתברך כמוהו. ואם כן, מדוע אין יהודי זה אוהב את אחיו? ולמה יגיד עליהם כי זרים המה ורחוקים ממנו? אלא על כורחך גילה את אשר בלבבו, ואינו מכיר בלבב שלם שהוא יתברך אב בשמיים לכל ישראל עם קרובו. זה הוא שורשה ומקורה של שנאת חינם. ומהיותם מחוסרי אהבת אחים, מובן כי חסרים הם באהבת האבא, והרי הם חסרי אמונה! ומחמת כן חרב הבית וגלו בנים מעל שולחן אביהם".
אז אחרי הבדיקה הזו – מה הפתרון? כך ממשיך הרב שר: "ועל ידי זה שיקבע אדם אהבה בלב לכל אחד ואחד מבני עמנו, ויטיב בפועל עם כל אותם הזכאים לכך, יתקן מצדו חטא 'שנאת חינם' ושוב אין האדם הזה מהווה גורם לחורבן הבית, שכן בכוח דעתו ומחשבתו תיקן את הפגם אשר בעבורו חרב הבית". 
אז הכול בראש? בחשיבה שלנו על האחר, שתשפיע גם על היחס כלפיו? כמה פשוט, כמה מסובך.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949