אל תפסיקי להתכונן, כי יום אחד, פתאום, הוא יבוא

גלגלי הזיכרונות מסיעים אותך לזמנים אחרים. הו הו, היו ימים. בניתם יחד בית משותף. טירת הכסף, כינתם אותה. והייתה ביניכם, מערכת יחסים נפלאה. הוא דאג לך. ליווה אותך. הרעיף עליך שפע בכל התחומים. ואת החזרת לו, בנאמנות גדולה. הלכת אחריו. תמיד קראת בשמו. ונהנית להיות בקרבתו עד ש...

העניינים התחילו לחרוק. מצאת לך חברות. שהרחיקו אותך ממנו. היית מבלה איתן. שוכחת ממנו. וממה שביקש ממך. הוא עקב אחריך, בדאגה גדולה ועמוקה. שלח אליך שליחים ומכתבים. הקוראים לך לשוב אליו. כדי שתוכלו לשמוח זה בזו, כמו בעבר. אבל את, ראשך וליבך היו במקום אחר. היית מגחכת לעצמך. אחרי שקראת את מכתביו. אט אט אגרותיו הפכו לאותות אזהרה. "יקירה שלי, אם לא תחזרי אלי." נכתב שם. "יגיע לביתנו אסון חלילה. אנא שובי. אל תתני לזה לקרות." התחלת אומנם קצת לדאוג. אבל הרגעת את ליבך. אין סיכוי שיקרה משהו. ושוב דחפת את המכתב בתיקך. ממשיכה לחגוג עם חברותיך הליצניות.

ואז...

ריח העשן המחניק עלה באפך. ביתכם המשותף התחיל עולה בלהבות. פתאום, לא היה איכפת לך מהחברות הרעשניות. עכשיו גם הן צחקו עליך. ואילו את רצת אחוזת אמוק לעבר הבית. לא. ללללל—אאאא. ל-לל-אאא. בבקשה תעצרו את השריפה. אני אחזור. זעקת במר ליבך. מבטיחה. מבטיחה. חבל, כבר היה רגע אחד מאוחר מידי. לפתע, הכתה בך ההכרה. שגם האש המלחכת את הארמון שלכם. נשלחה על ידו, למענך. הוא לא רצה שתיפגעי. הדאגה שלו לשלומך. הכריחה אותו לכלות את זעמו בבית אותו אהב. למען נפשך תישאר לך לשלל. הבטת בכאב ענקי. על ערימת הלבנים והעפר שנשארו מהבית המפואר. וידעת שאת הולכת לחפש אחריו. כן. תצטרכי לעבור בין עמים וארצות. לא תוכלי להיפגש עמו כמו בעבר. כי מהיום שניכם מחופשים לגולים עם מקל נדודים בידם.

ומאז...

מסע ארוך ארוך. וכואב. את לא מוצאת מנוח לכף רגלך ולזרועות נפשך. ידיך פותחות מאליהן, את שק הגלות הנתון על גבך השחוח. מוציאה משם את מכתביו הישנים. אצבעותייך מלטפות בערגה את הקלף העתיק. הקריאה בכתבים עוזרת לך להבין. עד כמה הוא הכין אותך לעתיד. עיניך מתמלאות דמעות חמות וליבך מתגעגע. מתגעגע. צורב מכיסופים.

פה ושם, את שוכחת ממנו. ונמשכת לשחק עם חברותייך הנלוזות. כל מיני קולות בחייך. מבריחות אותך מהן. וגם...

לפעמים את פוגשת בו. כן הוא מחופש. אבל את יודעת בוודאות שזה הוא. חיוכו הענק והשמימי. נותן לך כוח לרקוד ימים שלמים. מתי תחזור? את שואלת אותו בתקוה. היום. היום אם...

"אתה יודע, אני אוספת אבנים לביתנו המחודש." את מראה לו את שלל אבני החן שבכיסך. "יודע גם יודע. בקרוב. תתכונני." אומר ונעלם.

פתאום יבוא אל היכלו.

באמצע החיים. כשתהיי במרתון הספקים כלשהו. הוא יגיע. במלוא הדרו. ואת תשפשפי עיניך. ותצבטי את עצמך לראות שאת לא באיזה חלום. וכך מובלת על ידו תתקדמי בשביל העולה אל טירת הכָּסֶף שלכם.

ופשוט, יגמרו לך המילים. ואת רק תִשְׂחקי ותצחקי. תצחקי ותִשְׂחקי.

אז ימלא שחוק פינו.

חברותייך לשעבר, מרחוק יפערו פיהן.

אז יאמרו בגויים. הגדיל ה' לעשות עם אלה.

הגדיל ה' לעשות עימנו.

היינו שמחים.

המאמר נכתב לע"נ בת דודתי רבקה ג'ני סופיר ע"ה

יעל עט לוי היא מרצה ויוצרת. כתובת המייל - 8400398@gmail.com