מנחמים ומנוחמים: איך מצליחים הורים שכולים למצוא כוחות ולבוא לנחם אחרים?

תשרי תשע"ה.

בבית משפחת בראון ברחוב סורוצקין בירושלים יושבים שני הורים צעירים ומבולבלים. הם מחזיקים בידיהם את תמונתה של בתם היקרה להם מכל - התינוקת חיה זיסל הי"ד ומתקשים להאמין כי הנורא מכל ארע. התמונה צולמה כחצי שעה בלבד לפני שפיגוע הדריסה התרחש, והשטן בהתגלמותו פגע בתינוקת הרכה שלהם ללא רחם. חיה זיסל הקטנה נפגעה באורח אנוש. לא נותר לה סיכוי.

חיה זיסל ברון (צילום: באדיבות המשפחה)

ההורים, אשר ציפו לתינוקת במשך למעלה משנתיים, ממאנים למצוא מנחם. אנשים רבים נכנסים ויוצאים דרך דלתות ביתם, והם, אשר אפילו לא מבינים את השפה היטב, רק בוהים בתמונתה של התינוקת שלהם שאיננה, ואז פתאום הוא מגיע.

"ר' שמעון גרוס בא לנחם", עובר רחש בקהל. ר' שמעון, הרי הוא אביהן של אביגיל ויעל ז"ל שנהרגו באסון ההדברה, מצוי באותה עת בתוך שנת האבל על בנותיו, אך למרות זאת הוא מתעלה מעל עצמו ובא לשבת עם ההורים השכולים. הוא מבין אותם, הוא מספר להם על תחושותיו הזהות, כאשר ראה את בנותיו שיום קודם לכן עוד שרו ורקדו, גוועות מול עיניו, מבלי שיש לאל ידו להושיע, והוא גם מצטט דברי ניחומים ששמע מגדולי ישראל בעקבות האסון הפרטי שלו. קולו חם, ואוהד, והוא מבין אותם, כי מי כמוהו יכול להבין?

ר' שמעון גרוס ורעייתו מיכל, מאז שחוו את האסון הפרטי שלהם, הספיקו לבקר אצל משפחות רבות ולנחם אותן, אבל הם לא היחידים. לצד האסונות הרבים שפוקדים את עם ישראל בשנים האחרונות, הפיגועים, התאונות והטרגדיות המדממות, מרגש לראות את אותן דמויות הוד שיודעות לצאת מן האבל הפרטי שלהן ולנחם אחרים. יצאנו לשמוע עליהן, ללמוד ולהתחזק.

הרב לסרי: "הרגשתי חובה לבוא לנחם"

כחודשיים בלבד חלפו מאז שהרב מיכאל לסרי שכל את בנו שמעון יוחאי ז"ל אשר טבע בחוף הים באשדוד בערב חג השבועות, אך במשך התקופה הזו הוא הספיק לבקר אצל לא פחות מ-30 משפחות שכולות, להרעיף עליהן טללי נוחם ולנסות למצוא מזור לכאבן.

אחת מהמשפחות אצלן הוא ביקר היא משפחת אריאל מקריית ארבע, אשר בתם הלל יפה הי"ד נרצחה במיטתה. הרב לסרי היה בעת הרצח בסך הכל שבוע אחרי שקם מהשבעה על בנו, אך למרות זאת הוא הסביר לבני משפחתו: "אני מרגיש צורך עצום לנסוע לחזק את המשפחה, כי מי שמת על קידוש השם מעלתו גדולה מאוד". ואכן, הוא הגיע לקריית ארבע, ובמשך שעה ארוכה ישב עם ההורים ותמך בהם מכל הלב, כשהוא מדגיש ומציין כי בכל פורענות ניתן לראות את יד ההשגחה ולהבין שהכל לטובה.

הרב לסרי הוסיף וסיפר להורים כי מיד אחרי שקם מהשבעה הוא עלה לכותל כדי להתפלל 'נשמת כל חי'. "רבים התפלאו על כך", הוא ציין, "אבל לי היה ברור: אני הולך להודות להקב"ה על כך שזכיתי ל-21 שנים שבהן הייתה לי ביד נשמה כזאת גבוהה. הקב"ה זיכה אותי לשמור עליה, וזה לא פשוט". הרב לסרי גם הדגיש להורים האבלים: "בתכם נמצאת כעת במקום גבוה בשמיים, בגן עדן, עם כל הקדושים והטהורים".

אסון רודף אסון, והוריה של הלל, מצאו את עצמם בתוך זמן קצר מאוד כשגם הם נמצאים מן העבר השני של המתרס: ביום בו הם קמו מהשבעה בביתם בקריית ארבע ועלו לקברה של בתם בבית העלמין העתיק בחברון, הם המשיכו לניחום אבלים אצל משפחת מרק, בעתניאל.

רינה אריאל אמרה לילדי משפחת מרק: "אנחנו מברכים אתכם שאמא תבריא ותחזור מהר, ותראה אתכם שמחים". לילדים הקטנים היא הציעה בחיוך: תעשו לה ציורים יפים, יצירה יפה עם מדבקות".

ומה תאמרו על אליעזר רוזנפלד, אשר חודשיים אחרי ששכל את בנו מלאכי הי"ד, הגיע לביקור ניחומים בבית משפחתו של הרב נחמיה לביא אשר נרצח בפיגוע כשניסה להציל את אדל בניטה (רעייתו של אהרן בניטה הי"ד) כשנמלטה מהמחבל? רוזנפלד ישב עם המשפחה ושוחח אתה במשך שעה ארוכה. בשלב מסוים הוא ובני המשפחה החלו לשיר יחד את השיר 'וטהר ליבנו', תוך בכי והתרגשות של הנוכחים.

אחרי הביקור סיפר רוזנפלד: "הרגשתי חובה להגיע כדי לנחם את המשפחה ולהיות איתם, להגיד להם שעם ישראל איתם ואוהב אותם".

אליעזר רוזנפלד (צילום מסך)

"מי שנתן ילד אחד, יכול לתת עוד כמה"

את עיניו הטהורות של ישראל דוד וינגרטיין בן הארבע היה ניתן לזהות מרחוק, והוריו תמיד סיפרו כי די להם להביט בו כדי לחוש התרוממות הרוח מיוחדת. הוא גם היה ידוע בזמירות השבת שאהב כל כך לשיר. אלא שהילד המתוק הזה כבר איננו אתנו, ישראל דוד הקטן נהרג בתאונה קשה, מפגיעת אוטובוס בביתר עילית, בזמן שהוא שב מהתלמוד תורה כשתיקיית הקשר אחוזה בידיו. אחיו הגדול יותר, בן השש, ניצל מהתאונה בנס.

במקרה זה מי שהגיע לנחם את ההורים היה דווקא אב שכול מחיפה. האב נסע מהצפון הרחוק במיוחד באוטובוס, על מנת לנחם את משפחת וינגרטיין, וסיפר להם על כך שהוא חווה דבר דומה, בדיוק שלושה חודשים קודם לכן, כאשר ראה את ילדו בן השבע נדרס מול עיניו.

"היה זה יום שישי שגרתי", הוא סיפר, "פגשתי את בני בחזור מהחיידר ושאלתי אותו: 'אתה רוצה שאקנה לך שתייה או ממתק? והילד ענה אני כבר לא צריך שום דבר', ואז הוא באמת לא נזקק לשום דבר נוסף", המשיך האב לדמוע ושחזר כיצד ראה מול עיניו כיצד ילדו מועף על ידי מכונית ומוטח על הכביש במלוא העוצמה. מותו נקבע במקום.

הילד ישראל דוד וינגרטן ז

"חלפו מאז שלושה חודשים", הוא אמר להורים הכאובים, "אבל מאז אותו רגע אני רק מתחבר יותר ויותר לריבונו של עולם. אני מרגיש כיצד המטען שלי מחובר לחשמל, כי אני מחובר להקב"ה, ומבין שאב הרחמים לעולם לא עושה רע לילדיו, ל-עו-ל-ם!"

אביו של ישראל דוד ניסה ללחוש לעברו: "ומה עם הגעגועים?" והאב מחיפה, השותף לתחושות, הנהן בראשו בהזדהות מלאה. "הגעגועים", הוא אמר, "נו, בוודאי, זה הצד הקשה ביותר, במיוחד אצלנו, כיוון שלילד שנלקח יש רק עוד אח אחד..." אבל הוא התעשת ומוסיף: "אנו בטוחים שמי שלקח אחד, הוא זה שגם יכול לתת עוד כמה!"

מתפללות על עם ישראל

ואם נמשיך להתבונן בהיסטוריית הטרגדיות, כארבע שנים לאחור, לא נוכל להתעלם מאסון השריפה אצל משפחת שאער ברחובות. היה זה בערב פסח, כאשר אביבית שאער אבדה ברגע אחד את כל עולמה, כאשר בעלה גיא וחמשת ילדיה נספו בשריפה שפרצה בביתה ברחובות. המוני מנחמים גדשו את סוכת האבלים שהוקמה בסמוך לבית השרוף, וישבו סביב האישה שחזרה שוב ושוב על המילים המצמררות כל כך: "נשארתי לבדי בעולם".

בין המנחמים הרבים הייתה גם אווה סנדלר, אשר איבדה את בעלה יונתן ואת שני בניה בפיגוע בטולוז שבצרפת. סנדלר קמה ימים ספורים קודם לכן מהשבעה, ובאה כעת כדי לחבק את אביבית, אשר חווה בדיוק כמוה, את כאב השכול הבלתי נתפס.

סנדלר, מצידה, סיפרה לאביבית על כך שהיא עומדת לחזור לצרפת, וגילתה לה כי לפני כן היא הייתה בכותל והתפללה על אביבית ומשפחתה, ורק אחר כך על עצמה, ואילו אביבית התעלתה מעל כאבה הפרטי, והציעה לאווה בכוחות על אנושיים פשוט לעלות לארץ: "אין כמו ארץ ישראל. זו ההזדמנות שלך, בואי לכאן, אין לנו מקום אחר".

אביבית אף הוסיפה באמונה תמימה: "ברור לי שזה סוג של כפרה על עם ישראל, כל מה שעושה השם הוא לטובה, אנחנו לא יכולים להבין את הטובה הזו, כי אנחנו באמת מוגבלים בשכל ובידיעה שלנו".

בכוחות על אנושיים היא תמכה בסנדלר: "צריך להאמין ולסמוך על הקב"ה שהוא נתן ולקח. יהיה שמו מבורך באמת. כל הקרבנות האלה ששתינו הקרבנו – אני ואת, שהם יהיו באמת קרבנות שיפתחו את הלבבות של כולם לאמונה ולהתקרבות גבוהה מאוד".

ואל מול כל אותם אנשים גדולים בעלי תעצומות, נותר לנו רק לקוות שאיש מאתנו לא יצטרך לעולם לאגוד את כוחות הנפש האלו כדי לבוא לנחם, ושהקב"ה יהפוך את ימי האבל והחורבן לימים של נחמה, בשורות טובות וגאולה שלמה.