ירושלים של געגוע: בין שרידי העבר לתקווה לעתיד

כל כך קרוב אלי הכל היה, ואנכי לא ידעתי.

אינספור פעמים ביקרתי בכותל, בעיר העתיקה, ברובע.

מתפללת, נושמת, מריחה, מצלמת, מתבוננת, מנסה לספוג פנימה את הצבעים, את המראות, את הקדושה, את הטעמים, הסגנונות, הניחוחות, ה.... נו, ירושלים.

כזו אני. ירושלמית מלידה. למרות שאת מרבית שנותיי העברתי בגוש דן (וחלמתי לגור בירושלים, עד ש... ברוך ה', חלומי התגשם!).

אבל עד השבוע לא ידעתי ליד אילו אוצרות אני עוברת כל כך הרבה פעמים.

פסיפס ועמודים מהרובע ההרודיאני

נרשמתי לקורס סיורים באזור הכותל, הרבה זמן אני מחפשת קורס כזה שיגלה לי את מה הסודות שמאחורי הסיפור הרגיל אותו כולנו מכירים, להציץ ברבדים שמעבר, שמאחור.

השבוע זכיתי.

במה להתחיל?

אי אפשר לתאר, אי אפשר להעביר במילים. כל כך הרבה אוצרות מתחת לתנור שלנו, ואנכי לא ידעתי (אם כי נסעתי לחפש אותם מתחת לגשר...).

אולי אספר על הסיור בגן הארכאולוגי, זה שכולם עוברים לידו בדרך לכותל, בין שער האשפות לרחבת התפילה.

על המדרגות האוטנטיות שצעדנו עליהן להר הבית (כן! אוטנטיות!!), שקבועות באדמה למעלה מאלפיים, שמחכות שנשוב לצעוד עליהם למעלה לעבר בית המקדש שיתנוסס שם עוד מעט.

כפרים ערביים שם הייתה עיר דוד

עשרות מדרגות ארוכות, ארוכות, ארוכות, שיכולות להכיל בו זמנית אלפי אנשים, ברגלים, במועדים, וביום של חול, שעולים לעבר העולם האחר, זה שעל ההר. אל העולם בו הכל נעצר מלכת, ויש בו מערכת מופלאה של ניסים יומיומיים, של עמוד של עשן שמיתמר יום ולילה ישר כלפי מעלה ומחבר בין אדמה לשמיים, אל מקום צר שהכיל מרובה, אל קורבנות, וקודש, וקודש קודשים, ולחם פנים, וכיור, ומזבח, וכוהנים ולווים וחיבור ישיר בין אדם לאלוקים.

עמדנו שם על המדרגות, אני ועוד כמה עשרות נשים, מול שערי חולדה האטומים וניסינו לדמיין את האלפים צועדים מעלה, ברטט, ביראה על המפגש עם השכינה. על ילדים טהורי מבט, ומבוגרים רוטטים, על נשים צנועות, ועל שירת הלויים. שירת הלווים-------

ובית המקדש למעלה מתנוסס לתפארה, מרכז היקום כולו, מקור הכח, העוז, והעוצמה, מקור הקדושה הטהרה, השמחה, החכמה, התבונה, הטהרה, היופי, החן, ההדר, הכח, הגבורה, התורה.

פלטרין של מלך, כאן על האדמה החומרית, אטמוספירה אחרת.

ואז... הרמנו מבט וראינו את שערי החולדה האטומים. ואת הכיפה האפורה של מסגד אל אקצה, שמענו את המואזין המסתלסל, ונזכרנו שאנחנו בגלות. עדיין.

על מה לספר?

אולי על הסיור המרתק ברובע ההרודיאני. על שרידי בתים מפוארים של משפחות כהונה, מפלסים תחתונים של הבתים ששרדו את כל תהפוכות הזמן בירושלים המטלטלת זה אלפיים שנים.

והם ניצבים שם כמו עדים דוממים.

בתחילה זה היה נראה מבטיח. מפלס תחתון של בית עם פסיפסים מרהיבים שלא דהו במרחק הזמן, חדרים חדרים הנראים בבירור, ושש מקוואות טהרה (בבית אחד) שמעידים בין היתר על היותו בית כוהנים, שהוצרכו לשמור על טהרה מיוחדת.

התרגשנו מהמקוואות הרבים עד שנודע לנו שהם אינם בנויים על פי ההלכה. מתברר שהבית היה של כוהנים צדוקים. עוד נדבך עצוב בהיסטוריה של העם היהודי בה ניסו קבוצות שונות בעם לפרש, להסביר את הוראות האלוקים כפי דעתם המשובשת. (ולצערנו עדיין מנסים לעשות זאת, ו'עזרת ישראל' הרפורמית בכותל, המיותמת יש לומר, היא רק אחת מהעדויות על כך).

המשכנו לבתי כוהנים נוספים. שרידי עמודים מפוארים, פסיפסים מרהיבים, קירות עם תבליטים נדירים, תקרות עם תחריטים מרהיבים, הרבה יופי חיצוני מפעים אבל גם הרבה כיעור פנימי.

בית כנסת החורבה

והסיפור שמאחורי הבתים הוא סיפור של גאווה, של תאווה, של בזבוז, וגם של שחיתות בסוף זמן בית המקדש השני (תחת הנציבות הרומאית). שחיתות של אנשים שלקחו מכספי המקדש והכניסו לכיסם, ובו בזמן עשקו את העם. סיפור על העם העני שניסה להילחם בהם לא תמיד בדרכים הנכונות, סיפור של שנאת חינם שבערה ופעפעה בין שני הצדדים וכילתה הכל באש נוראית.

אש ששורפת עד היום כל חלקה טובה בינינו, ומעכבת יום יום את בניית הבית השלישי.

אולי אספר על הסיור בעיר דוד, על ה'בולות' שנמצאו שם שחתומים בהם שמות של סופרים מתקופת דוד המלך והשמות מוזכרים בנביא אחד לאחד. על עיר דוד עצמה שמנסים לאחות בה את השברים ולהציג עוד שריד עמוד, עוד ממצא מרעיש כזה או אחר, עוד תבליט או תחריט מעניין.

וכשמרימים את העיניים ורואים ממול את מלוא השטנה המבצבצת מבתי המגורים בסילוואן שממול, ועל הר הזיתים המיותם שנרתעים מלפקוד אותו מפחד הערבים ששורצים שם, וגם על בתים של יהודים עקשנים שמעיזים להתגורר בין לבין, פורצת זעקה אמתית מלב, על מלכות בית דוד שתוקם ותכונן ותתגלה במלוא יופייה ועוזה, ולא רק בדמות שריד-עמוד יפה ככל שיהיה.

מלכות אדירה שתשנה את העולם כולו, תטהר הכל, תשטוף, תסיר את הזוהמה והלכלוך, תעיר לבבות עייפים, נשמות אבודות, עיניים כבויות, ותגלה את אורו של מלך העולם – בעולם כולו.

ואולי, אולי אספר על הסיור ב'חורבה', בית הכנסת שמכונה כך מאות שנים, 'חורבת רבי יהודה החסיד', 'חורבת אל שכנז' כמו שכינו אותה הערבים, החורבה שנחרבה גם על ידי הירדנים עם לקיחתה בשבי במלחמת העצמאות, החורבה שעמדה כך עשרות בשנים גם לאחר שהוחזרה לעם היהודי במלחמת ששת הימים ורק קשת אבן העידה על יופייה האבוד שנגוז.

החורבה, שאולי דווקא היא זאת שנותנת הצצה ופתח לחיזיון הגאולה.

החורבה שנבנתה לפני שנים ספורות ושחוזרה במדויק כפי שנבנתה לפני כמעט 200 שנים. החורבה שכבר לא חרבה. ויש בה קול תורה יום יום, וקול תפילה, וילדים וילדות משחקים ברחובות הסמוכים לה, וכן, ניתן גם לראות שם אנשים ומשענתם בידם מרוב ימים.

החורבה, שכמה שניסו להחריב אותה לא יכלו לה, והיא קמה ונבנתה מחדש.

החורבה שמסמלת את הכיסופים של יהודי כל הדורות להגיע לירושלים ולבנות עוד נדבך בדרך לגאולה. אם זה הרמב"ן שבית הכנסת שלו נמצא בצמוד אליה, אם זה רבי יהודה החסיד שרכש את אדמתה, אם זה תלמידי הגר"א שגאלו אותה.

המדרגות האותנטיות מבית שני להר הבית

במבט חיצוני החריבו פעם אחר פעם את מה שהם בנו, אבל כל מי שבא אחריהם קם ושיקם את פועלם מחדש.

אז נכון, גם אנחנו עוד לא הגענו לישורת האחרונה.

עדיין נשמעים בירושלים קול צלצולי וסלסולי בתי התיפלות הרבים שמסביב, עדיין קול האלוקים עוד לא נשמע בבירור.

אבל  יש תקווה.

הסתובבנו שם קבוצה של נשים שמקיימות אותה המסורת בת האלפיים. שנפגשות באופן יומיומי עם אותן מילים שכתב המלך דוד, זה שהסתובבנו בארמון שלו. שמתפללות יום יום תפילות שמהוות תחליף זמני לעבודת הקורבנות.

היינו שם נשות כוהנים ולווים וישראל, שמשתמשים באותם מקוואות בדיוק כמו אלו שפזורים שם (וראינו גם שרידי מקוואות כשרים על פי ההלכה ליד הכותל עצמו), שבעלינו וילדינו לומדים אותה התורה שהוצפנה בארון הקודש בקודש הקודשים.

והתפללנו, שהשרשרת הזאת שאנחנו אוחזות בה כבר אלפיים, תגיע כבר לחוליה האחרונה שלה, ונזכה לראות את יופייה השלם.

יופיו של מלך המשיח.

במהרה בימינו אמן.