הילד שלי עלה בלהבות מול עיני. רק התפילות של עם ישראל הצילו אותו"

"אמא אני לא יכול יותר! אמא תעזרי לי!" אלו הצעקות שנשמעות באוזנינו כאשר אנו מבקשים לשוחח עם רחל אבני, אמו של עידו בן הכמעט שלוש. עד לפני מספר חודשים הוא היה ילד ככל הילדים, עליז, שמח ומאושר, אך ברגע אחד עבר לעולם אחר: עולם של סבל, מכאוב וטיפולים מייסרים. הכל בעקבות אסון המנגל שהתרחש ביום העצמאות האחרון.

כאשר אנו משוחחים עם רחל, היא מסבירה לנו שעידו נמצא כעת בתרגילי פיזיותרפיה שמטרתם למתוח את הצלקות שעל גופו ולהפוך את העור שהושתל שם לאלסטי וגמיש. "זה פשר הצעקות שאתם שומעים", היא מסבירה ובקולה ניכר הכאב. "אנחנו לא רוצים שעידו יאבד את הגמישות של השרירים ולכן מעודדים אותו לעבור את הטיפולים, על אף הקושי".

היא עוצרת לרגע ואז פונה לעידו ברוגע ובנינוחות: "עוד קצת מתוק שלי, תתאמץ עוד קצת, כל הכבוד ילד גיבור!"

"ראיתי את הבן שלי עולה באש"

רחל כמעט לא זוכרת את החיים הרגילים שהיו לה עד לא מזמן. שגרה, בית ועבודה, אלו מילים שנראות לה כלקוחות מעולם אחר. זאת למרות שהדרמה ששינתה את חייה התחוללה לפני כארבעה חודשים בלבד.

"זה היה באחד הימים של חג הפסח", היא נזכרת באותו יום נורא, "יצאנו לפארק בזיכרון יעקב, יחד עם עוד כמה משפחות. מדובר בפארק מסודר עם מקום מיוחד למנגלים. אנחנו, הנשים, הלכנו עם הילדים לדוג דגים, ואילו הגברים ארגנו את המנגל. מכיוון שיש לי תינוקת שהייתה אז בת שבעה חודשים, חזרתי לבעלי כדי לבקש ממנו עזרה עם העגלה, ואז, בעודנו מדברים, נשמע פיצוץ חזק וראיתי כדור אש על הדשא. לא הבנתי ברגעים הראשונים מה קורה, והדבר היחיד בו הבחנתי הוא שהאש נתפסת בבגדים של בעלי. הוא לא איבד עשתונות, אלא קפץ לתוך בריכת דגים שהייתה בסמוך, וכך הצליח לכבות את עצמו".

בינתיים ניסתה רחל לבדוק מה קורה על הדשא. אלא שאז היא גילתה את המחזה הנורא ביותר עלי אדמות: "ראיתי את עידו שלי בוער ועולה בלהבות, כשהוא נראה כמו מדורה קטנה", היא מספרת בקול חנוק. באותו רגע נוראי, היא עוד לא קלטה את האסון, אלא רק שמעה את הגברים צועקים: "צריך לכבות את האש, תביאו שמיכות, מים, אבנים".

"אני לא הייתי מסוגלת להסתכל, ורק התפללתי, צעקתי להשם והתחננתי אליו שהאש תכבה ושעידו יינצל. ובאמת, אחרי כמה רגעים הצליחו הגברים לכבות את הלהבות, ובינתיים הגיע האמבולנס ופינה את עידו לבית החולים".

הצטרפת אליו?

"כמובן שהצטרפתי. עליתי לאמבולנס בלי נעליים ובלי פלאפון. גם את התינוקת השארתי מאחוריי ורק הספקתי לצעוק לאלו שנשארו: 'צריך לתת לה לאכול, היא יונקת!'"

גם ברגעים בהם האמבולנס שעט לדרכו, מציינת רחל שהיא עדיין לא הבינה את חומרת המצב. "כוויות, בשלבים הראשונים שלהן, נראות עדיין יפות. עידו נראה בסך הכל כרגיל, רק שהעור שלו היה אדום מאוד והשיער קצת שרוף. אבל באמבולנס ראיתי שכולם נלחצים, והפרמדיקים אמרו שעידו לא נושם טוב ושיש סכנה לאיברים הפנימיים. רק אז התחלתי להבין שהבן שלי נמצא בסכנת חיים".

כאשר הם הגיעו לבית החולים, הצטרף מימד נוסף להיסטריה, כאשר זינקו על עידו בערך 30 רופאים. "כשניסיתי לשאול אותם מה המצב שלו הם רק אמרו לי שאין באפשרותם להבטיח כלום", מספרת רחל, "שאלתי אותם אם עידו יחיה, והם ענו: 'כעת לא ברור'. אלו היו רגעים נוראיים. בעלי לא היה אתי, כי הוא פונה לבית החולים באמבולנס אחר, ואני הייתי לבד, עם עצמי ועם התפילות".

עידו אושפז במחלקת טיפול נמרץ ברמב"ם, כאשר במשך קרוב לחודש הוא היה מורדם ומונשם. "קשה לראות ככה את הילד שלך", היא מודה, "אבל הייתה חובה להרדים אותו, כי הוא נכנס אחת ליומיים לניתוחים בהם הוסר העור השרוף והושתל עור חדש מאזורים אחרים בגוף. אלו כאבי תופת שאי אפשר להעלות על הדעת, הוא היה חייב להיות רדום, כדי שלא לסבול".

ומה נתן לך כוח בכאלו רגעים?

"מה שנתן לי כוח ועדיין נותן אלו רק התפילות של עם ישראל. בלי התפילות אני לא חושבת שהייתי מצליחה לעבור את התהליך הנוראי הזה. קיבלנו כל כך הרבה אהבה, אכפתיות והתעניינות מכל קצוות העולם - החל מצ'ק שהגיע מבנגקוק (עד עכשיו אין לי מושג איך) ועד לאנשים שבאו לבקר אותנו מרמת הגולן. מכל הארץ אנשים התקשרו, ויש גם חיילים שיצרו קשר וסיפרו שעברו דברים דומים. ועוד לא הזכרתי את עשרות אלפי ספרי התהילים שנקראו, את אלפי האנשים שקיבלו שבת מוקדם, את הפרשות החלה האינסופיות, ועוד, ועוד. בתפילות שלי אמרתי תמיד להקב"ה: 'אולי אין לי זכויות, ולא מגיע לי, אבל את עם ישראל אתה לא יכול לאכזב'. ובאמת, ראינו ניסים של ממש, כי לתפילות יש כוח עצום.

"אגב", היא מוסיפה, "בזכות מה שחוויתי, גם למדתי שלא לזלזל בהודעות שרשרת שנשלחות אליי. מאז מה שקרה אני מתייחסת לכל הודעה כזו במלוא הרצינות, קוראת תהילים ומתפללת בכוונה. כי ברור לי שיש לכך השפעה אדירה".

עידו פוקח את העיניים

ואכן, מאז שעידו אושפז התחוללו ניסים של ממש. "בתחילה נכתב בפרוטוקול הרפואי שהוא יהיה מורדם ומונשם במשך שלושה חודשים לפחות", מספרת רחל, "אבל כבר אחרי שלושה שבועות הוחלט להסיר ממנו את ההרדמה. אני זוכרת שהכינו אותי לכך שכשיתעורר מההרדמה הוא לא יזהה אותי, והזהירו שלא אנסה לדבר אתו. אבל כבר ברגע שעידו פקח את העיניים ראיתי שהוא עוקב אחריי והיה ברור לי שהוא מזהה אותי. אחר כך הרופאה אמרה לי שאני יכולה לנסות להביא לו מוצץ. הבאתי לו, והכנסתי לו אותו בפחד לפה. עידו ממש הסתער עליו, וזה עשה לו טוב. בהמשך נתנו לו סוכריה על מקל, והוא ליקק אותה כשהוא חצי רדום-חצי ער. קשה לתאר את האושר שחשתי אז. אלו היו רגעים גדולים".

אבל האושר האמתי הגיע כאשר הסירו מעידו את מכשירי ההנשמה. "עד אז מכשירי ההנשמה מנעו ממנו את האפשרות לדבר", מסבירה רחל, "גם כאן הרופאים טענו שאחרי שיסירו את המכשירים, ייקח זמן עד שישוב לו כושר הדיבור. אבל בשנייה שנכנסתי לחדר כבר שמעתי אותו בוכה וקורא לעברי: 'אמא'. זה היה רגע בו התפרקתי והתפרצתי בבכי. בכיתי ובכיתי בלי סוף".

ורחל גם מציינת נס נוסף: "במשך התקופה שבה עידו היה מונשם, הרופאים נתנו לו תרופות שמטשטשות זיכרון, והם אמרו שייתכן שהוא בכלל לא יזכור דברים שהיו והתרחשו. אבל התפילות של עם ישראל הובילו לכך שהמשכנו ממש מאותה נקודה שבה עצרנו. כך למשל, השיר הראשון שעידו שר היה: 'מילאו כיסיי באגוזים'. אומנם היינו כבר באמצע חודש סיוון, אבל מבחינתו הוא עוד זכר את השיר מפסח, זמן מועט לפני האסון".

ועל אף הכאבים שמלווים את עידו עד עכשיו, מדגישה אמו: "הוא ילד גיבור ומדהים. הוא כל כך מנסה לחזור לשגרה, לשמוח במה שיש לו ולהיות מאושר. אני מוצאת את עצמי כשאני לומדת ממנו המון, על אופטימיות ועל תקווה".

לדעת להודות

כשרחל מדברת על התקופה שעברה עליה, היא מציינת שהיא לא הייתה קלה בכלל.  "החיים שלנו השתנו ברגע אחד", היא מסבירה. "צריך להבין שכאשר קרה האסון, היינו בדיוק מספר ימים אחרי מעבר דירה. מבחינתנו הגענו סוף-סוף למנוחה ולנחלה, והנה, כמעט לא הספקנו להיות בדירתנו החדשה. בתחילה עידו היה מאושפז ברמב"ם ואני הייתי אתו כל הזמן. אחר כך הוא עבר לתל השומר, ואנחנו עברנו להתגורר אצל אחותי, במרכז. אני עזבתי לגמרי את העבודה, ואילו בעלי עבר לעבוד באזור בית החולים. החיים שלנו השתנו לגמרי".

ורחל מוסיפה: "אני זוכרת כי בימים שקדמו לאסון, הגיעה לביתנו ספה חדשה, והייתי כל כך דרוכה, שמא עידו יעלה עליה ויהרוס אותה. עכשיו הייתי מוכנה לתת כל הון שבעולם, כדי שהוא יקרע, ישבור ויהרוס. זו גם הסיבה שקשה לי לשמוע אנשים שמתלוננים על כך שקשה להם כעת, בימי החופשה, כשהילדים בבית. אני יכולה רק לקנא בהם. הלוואי שיכולתי לעבור בכל בית בישראל כדי להסביר לאנשים כמה שהם ברי מזל, כי מי שיש לו בריאות יש לו הכל, ובאמת שהוא לא צריך שום דבר נוסף".

כדי לאפשר לעידו לעבור את הניתוחים הנדרשים לו בעתיד, נפתחה עבורו קרן מיוחדת: חשבון נאמנות על שם עידו אבני. מספר חשבון: 1487707 בנק איגוד 13 סניף 143.