"הבנתי שהייתי נשואה לגבר מכור. מכור לאינטרנט"

אליך בעלי לשעבר, המכור, 

שבמקום להיות ''מכור'' לאשתך ולילדים שלנו - בחרת להיות מכור לפגעי הטכנולוגיה ולמחשב.

לעולם לא אבין ולא אדע מה עבר עליך כל אותן השנים בהיותנו נשואים. מעולם לא הבנתי איך אפשר להעביר שעות על גבי שעות מול המחשב. אמנם ידעתי מה מעשיך, אך לא הבנתי איך אפשר.

לא הבנתי, ולא אבין לעולם...

איך אפשר לפספס רגעים, שעות ,ימים, חודשים, שנים, אירועים בחיים שלעולם לא יחזרו .

רגעים מתוקים,

וזמנים עצובים,

רגעים של צמיחה, 

וזמנים של פריחה, 

עד שהחלטת לפרק הכל ובלי להודיע פשוט עזבת...

כן, עזבת. עזבת אותי, ועזבת את הילדים. עזבת בלי הסבר, בלי לומר לאן, בלי להיפרד. עזבת בלי שוב...

הכאב וההלם היו גדולים מנשוא. לא ידעתי מה לומר לעצמי, ומה אומרים לילדים .מה אומרים לילד מתבגר, שאבא עזב על מה ולמה...? לטובת מה?! אבא, שצריך להוות בחיינו עמוד שידרה לכל ילד כאן עלי אדמות. לטובת מה אבא עוזב את האוצרות הכי יקרים שלו בעולם?

חשתי לגמרי לבד בתוך התהום הזאת. לא ידעתי מה אגיד להם. האם הם יבינו את הנטישה הבלתי מובנת של אבא שלהם? חששתי כל כך ממה שיעבור על הנפש העדינה שלהם ,ומההשלכות למעשה הבלתי אחראי שלך...

לא ידעתי איך אתמודד לבד בעולמי. איך אצטרך להתמודד עם השאלות על החיים, שאלות באמונה. עם הספקות, עם הכאב, עם החוסר. איך אוכל להשלים להם את אבא שלהם...?

האם אוכל לענות על הכל? ומי בכלל יענה לי לשאלות שלי עצמי? מי יתמוך בי ויבין את הכאב הכל כך עמוק ומורכב שלי...?

במשך כל חיינו כ"נשואים", עברו עלי ימים ולילות בצפייה, בדמעות, בתפילה אליך בעלי האהוב, שהקב"ה יפתח לך את האטימות שנוצרה בלבך בעקבות הטומאה. אהבתי אותך. כל כך אהבתי... אבל לא יכולת לקבל את האהבה שלי .

חלמתי על בית שבנוי על אדני הקודש, על דבקות בתורה, דרך ארץ ויראת שמים. חלמתי על בית שיש בו הבנה והכלה, אך הכל נישאר בגדר חלום... כמה עצוב, אוי כמה כאב...

ככל ששקעת במחשב - נוצרו קליפות סביב הרגשות שלך, מסביב ללב, וחוץ מסיפוק תאוותיך לא יכולת לראות כלום.

וכשנולדו הילדים וגדלו, לא ידעת לקבל את אהבה שלהם. הם ניסו לקבל ולתת, אך לך המכור לא היתה סבלנות בשבילם...

היום אני מבינה שגם את עצמך לא אהבת, והאהבה הזו, היא כל כך נחוצה לכל אחד מאיתנו, כי אם לא נדע לאהוב את עצמינו - איך נדע לקבל ולתת...?

לא מעט שנים עברו מאז. היום אנחנו גרושים. כך רצית. סליחה, כך היה לך נח. לא חשבת על אף אחד אחר חוץ ממך. לא חשבת אפילו מי יינזק מהמעשה שלך. כמה חוסר אחריות....

ובתוך כל הכאב, בתום הים הסוער שנפלתי לתוכו, למדתי עם הזמן לשחות. התמודדתי, החלטתי לבחור בחיים, מקום שהרבה מאד שנים לא הייתי יכולה לבחור, כי תמיד הרגשתי שאני מצויה במלחמת הישרדות על החיים, ולא חיה אותם באמת.

היום אני יודעת שהייתי קרבן למכור... התמודדתי עם כל מה שהיה תפקידך, כאבא, כבעל. ניסיתי בכל כוחי למלא את כל מה שהיית צריך אתה למלא - ולא מלאת.

בחרת לעזוב... ואני בחרתי לחיות.

ומתוך כל הכאב האינסופי הזה, מתוך הנטישה, לימדתי את הילדים שלנו, שהיום הם שלי, כי לא רצית אותם, שיש אבא למרות הכל. שיש אבא בשמים, שלעולם, אבל לעולם לא יעזוב אותנו.

לימדתי את הילדים לצמוח דווקא מתוך הניסיון הקשה שבורא עולם נתן לנו, ולמלא את תפקידנו בעולם בצורה הכי טובה, וברוך ה', עם הרבה חסדיי שמים.

בתהילים כתוב ש"הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", והיום אני יודעת כמה זה נכון... רק בורא עולם יודע כמה דמעות בכיתי לתוך הכר בלילות, ואיך מסרתי את נפשי, למען נפשם של ילדיי.

עם הזמן, ברוך ה' הפצע מגליד, למרות שתמיד תישאר צלקת. בזכותך זכיתי אני לחמש נשמות, אוצרות של ממש. אני יודעת שאם רק היית לוקח אחריות על החיים שלך - הדברים היו נראים אחרת.

הרבה זמן רציתי לכתוב לך, וכאן בהידברות, שעושים רבות למען עם ישראל בכל מיני מישורים, נתנו לי במה. תודה בורא עולם על שליחים נאמנים ששלחת בעולמך.

עכשיו אני מרגישה עוד שחרור, לחיי החיים!

ממני,

אישה שבחרה בחיים למרות הכל, וזוכה לראות כל הזמן ניסים.

יהי רצון שנזכה לגאולה שלימה בקרוב ממש...

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.