ברית המילה: מדוע מכאיבים לתינוק בן שמונה ימים?

זהבה שואלת: "שלום רב. חברתי היא בחורה טובת-לב שעדיין לא זכתה לשוב בתשובה, ותוהה כיצד ייתכן שהיהדות כביכול מתעלמת מהכאב שנעשה לתינוק במהלך ברית המילה. ההסבר הבריאותי לא מספק אותה. אודה לתגובתך כתמיד".

* * *

שלום וברכה זהבה, ותודה על השאלה. בעז"ה תזכי לחזק את חברתך.

ברית המילה היא מצווה חמורה מאוד בתורה. כך ציווה ה' את בני ישראל בתורתו: "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם... וערל זכר אשר לא ימול את בשר עורלתו - ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, את בריתי הפר" (בראשית יז, ט-יד).

כל יהודי שאינו עושה ברית מילה עובר על מצווה חמורה מהתורה, שעונשה כרת. וחז"ל לימדו שאין לו חלק לעולם הבא. עצם העובדה שיהודים בכל הדורות היו מוכנים למות עבור יהדותם, ויש לשער שאף בימינו יהיו מוכנים יהודים מסורתיים רבים מספור ללהרג על קידוש השם ובלבד שלא להמיר את יהדותם לדת זרה - היא ראיה לחשיבות התורה והמצוות בעיני עם ישראל. נראה שדווקא חילונים צריכים לאחוז במצוות המילה באופן חזק ביותר, ולא לוותר עליה, מאחר שהקשר שלהם לשאר המצוות עודנו רופף, ומצווה זו חשובה כל כך להגדרתם וזהותם היהודית.

ברית המילה היא מעשה שחוצה תרבויות וימים, ומהווה גורם היסטורי שמאחד את כל היהודים באשר הם בקשר-דם, בכל מקום בכדור הארץ, ובכל נקודה בהיסטוריה החל מראשיתם באבי האומה הישראלית, אברהם אבינו. נראה שגם רוב הישראלים החילונים מבינים את חשיבות הקשר ההיסטורי הזה, ואינם רוצים לנתקו, שכן 97% מהגברים היהודים בישראל נימולים (ויקיפדיה, ערך ברית מילה). ולכן, יהודים שמכירים בחשיבות של יהדותם, אין ספק שימשיכו לקיים את מצוות ברית המילה בכל מחיר.

כך ביאר הרמב"ם על מצוות המילה (מורה נבוכים חלק שלישי, פרק מט):

"את המעשׂה הזה [-ברית מילה] לא יעשׂה אדם בעצמו או בילדו אלא מתוך אמונה אמיתית, מפני שאין זאת שׂריטה בשוֹק או כוויה בזרוע, אלא דבר שנחשב קשה מאוד מאוד [כלומר, מצווה זו מעידה על אמונה חזקה ואמיתית של ההורים]. גם ידועה מידת האהבה ההדדית והעזרה ההדדית הקיימות בין עמים שלכולם סימן אחד, והוא בצורת ברית ואמנה [-כלומר ברית המילה מחברת את בני ישראל בכל רחבי העולם כאומה אחת הקשורה גם באות בשר]. כך המילה הזאת היא הברית אשר כרת אברהם אבינו על האמונה בייחוד השם. כך כל הנימול נכנס בברית אברהם ומקבל על עצמו את בריתו להאמין בַּיִחוּד [-בהיות ה' אחד]: 'להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך' (בראשית יז)".

אך מדוע הצטוונו לערוך ברית מילה דווקא בגיל שמונה ימים? זו אכן שאלה מעניינת, שהרי התרומה הבריאותית הגדולה שנתגלתה בברית המילה נגד מחלות ונגד זהומים - עדיין לא מסבירה מדוע יש לערוך את הברית דווקא בגיל שמונה ימים. ואמנם יש לציין את מה שנתגלה, כי גורמי הקרישה בדם התינוק מתחזקים לראשונה ביום השמיני לחייו, מה שמעיד על ידע אלוקי מאחורי המצווה. עם כל זאת נשאלת השאלה - מדוע לא להמתין לבן עד שיתבגר? הישמעאלים כידוע עורכים ברית מילה לבניהם בגיל 13.

(צילום: פלאש 90)

הרמב"ם התייחס לסוגיה זו בהרחבה, וביאר בה מספר טעמים (מורה נבוכים, שם), אבאר בסוגריים את דבריו:

שלמות המצוָה הזאת והנצחתה מתגשמות בכך שהמילה נעשׂית בגיל הקטנות. בזאת יש שלוש חוכמות:

א. הראשונה - שאילו השאירו את הקטן עד שיגדל, אולי לא היה עושׂה [-כי ישנם אנשים רבים שהם רגישים, ולא היו מסוגלים להעלות על דעתם לבצע בעצמם ניתוח כזה, או מכל מקום היו מגלים דחייה קשה מקיום המצווה הקדושה הזו].

ב. השנייה - שאין הוא כואב כמו שכואב גדול, בגלל רכּוּת עורו ובגלל חולשת דמיונו, כי [האיש ה]גדול חושב לנורא וקשה את הדבר שהוא מדמה שיקרה, לפני שהוא קורה [-כלומר התינוק עדיין אינו מפותח, וגם אינו מבין את מה שנעשה בו, ושוכח במהרה את הכאב, לעומתו נער או איש בוגר היה חש את הכאב בצורה נפשית ופיזית חזקה יותר, כך שהברית היתה מותירה בו טראומה וצלקת בנפשו).

ג. השלישית - שהוריו של קטן מקילים בערכו בשעה שנולד, כי עדיין לא השתרשה אצל הוריו הצורה הדמיונית המחייבת לאהוב אותו [-כי זו תופעה ידועה שתינוק שנולד אינו מסוגל עדיין להבחין בהוריו, הוא אינו יכול להתהפך לבדו ובקושי רואה, ולכן הקשר הרגשי עימו עדיין לא מפותח, מה שאין כן כשהוא כבר גדול ומבחין בהוריו ומסוגל להביע את עצמו במילים והבעות פנים, שאז הוריו כבר נקשרים אליו בחוויות וזכרונות רבים, ואז יהיה להם קשה הרבה יותר להכאיב לו]... שכּן אין אהבת האב והאם את הנולד בשעה שהוא נולד כאהבתם אותו כשהוא בן שנה, ואין אהבת בן שנה כאהבת בן שש... אבל בשעת לידתו צורה דמיונית זאת חלשה מאוד, ובמיוחד אצל האב שהוא המצוּוה בְּמִצְוָה זאת. [ומי יודע אם עצם העובדה שהערבים עורכים את ברית המילה לילדיהם בגיל 13 אינה גורמת לפיתוח מידת אכזריות מסויימת אצל ההורים אשר צריכים להתגבר על רגש החמלה שלהם בכדי לבצע ברית מילה בבניהם הבוגרים. מה שאין כן אצל ההורים היהודים שעושים זאת לפני שהתפתח הקשר הרגשי עם הבן, ולפני שהבן מזהה ומבין את מה שנעשה לו]".

אין ספק שתינוק מסוגל לחוש כאב. אך קשה מאוד להכריע עד כמה כואב לתינוק בן שמונה ימים, מהסיבה הפשוטה שתינוקות חשים כאב באופן שונה מאוד בגיל ינקות. כך לדוגמה, ישנם מחקרים שטוענים כי זריקה כואבת לתינוק הרבה יותר מברית מילה. כל תינוק צריך להתמודד עם שיניו שצומחות, ובזמן זה עשוי לחוש כאב הרבה יותר חזק מברית מילה. גם מבחינה נפשית, ניתן לראות שכאבו הנפשי של תינוק חזק מאוד בקטנותו, ואפילו מדברים פעוטים כמו הצורך להחליף חיתול, עצירות, רעב, הפרדה לזמן מה מאמו, או אפילו לקיחת מוצץ או צעצוע מידו - דברים שכאלו יכולים לגרום לתינוק לצווח בקולי קולות, ולהראות מצוקה חסרת מעצורים. וכאן אספר סיפור אמיתי שראיתי במו עיניי במהלך ברית מילה בבני ברק: לפני הברית בכה התינוק בכי תמרורים, אולי בגלל שרצה את אמו, אולם לאחר שנתנו לו מוצץ, הוא נרגע ושתק, ולהפתעתי הרבה בכל מהלך הברית הוא לא בכה כלל, ונראה רגוע מאוד. אך ברגע שלקחו ממנו את המוצץ - הוא שוב פצח בבכי אדיר, עד שנתנו לו בקבוק. נראה היה שהתינוק חי את הרגע, לא זוכר את הדקה האחרונה, ומפתיע מכך - הרעב הפריע לו הרבה יותר מהברית. אפשר שזה היה מקרה נדיר, אך מכל מקום למדתי שקשה מאוד להעריך את רמת הכאב הפיזי או הנפשי של תינוק במהלך ברית מילה, דווקא משום שהוא מסוגל להראות מצוקה אדירה אף מדברים פעוטים ביותר, ולא נראה שהוא מסוגל להבין את מצבו בגיל רך כל כך. מה שבטוח - התינוק שוכח מהר מאוד את הברית, ולא סובל מ"טראומה" בעקבותיה. כבר נכחתי במספר בריתות שבהם תינוקות צווחו במהלך הברית, אך שניות ספורות לאחר מכן היו רגועים מאוד, והתנהגו כאילו לא קרה דבר. נראה שהתינוק הרך חי לגמרי בזמן-הווה, וברית המילה אינה מותירה כל רושם בנפשו. כך שהגיוני יותר לערוך ברית מילה דווקא בגיל שמונה ימים (שהוא הגיל המינימלי שבו ניתן לערוך ברית מילה מבלי לסכן אותו - שבגיל זה מתחזקים גורמי הקרישה לראשונה בדם), ולא להמתין שיתבגר, שאז ההליך יהיה הרבה הרבה יותר קשה גם עבורו וגם עבור הוריו.

וכפי שאמר דוד המלך: "משפטי ה' אמת צדקו יחדו, הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים" (תהילים יט, י). רק הביטי עד כמה חכמה ורחומה התורה הקדושה: אף מה שנראה במבט ראשון כמעשה בלתי מתחשב כלפי התינוק, בו עצמו מסתתרת מידת הרחמים הגדולה ביותר, מתוך הבנה אמיתית של נפש הרך הנולד ונפש הוריו. שכל אנוש מסוגל לחשוב כי היה ראוי לאחר את המעשה עד לבגרות, ובכך למנוע את "אכזריותו", אך השכל האנושי מוגבל לתפוס את המציאות. האדם הפשוט רואה את התינוק בוכה, אך אלוקים רואה את כל פרטי המציאות עד שורשם הפנימי ביותר - "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א, פרק טז, ז). זו היא ראיה נוספת לאמיתות התורה וצדקתה.