חוזרים בתשובה? אז לאן נעלם הלב שלכם?

כאשר יהודי, שהיה רחוק מקיום תורה ומצוות, זוכה להתחיל לחיות אורח חיים תורני, הדבר מתבטא בשינויים בחיצוניותו ובהרגלי חייו. הוא פותח את היום עם תפילה, ומשלב בסדר יומו לימוד תורה וקיום מצוות. עם הזמן אמור להתקיים בו הפסוק: "וידעת היום והשבות אל לבבך", וגם ליבו אמור להתעדן, הוא אמור להגיע לאמונה חושית שתמלא אותו בחיות, מידותיו אמורות להיות נוחות יותר, וממילא הוא אמור לחיות בשלום פנימי עם עצמו ועם אשתו וילדיו.

בעלי תשובה רבים מעידים, שאכן כך היה בתחילת דרכם. אבל בהמשך, הם החלו להתמודד עם ניסיונות קשים, כמו בעיות בשלום הבית וחינוך הילדים, חיכוכים עם החברה (נציגי מוסדות החינוך וכדומה) וההתמודדות בנושא הכספים ותקציב הבית. כל זה גרם להם "להישחק", והשפעת המעשים על הלב כנראה הלכה והתמעטה, ועם הזמן הם זיהו בעצמם דחפים ותאוות שכבר מזמן חשבו שהצליחו להשמיד. וכך, בעוד שבחיצוניותם הם ממשיכים ואף מרבים בקיום התורה והמצוות, עבודתם נעשית בגדר מילוי חוב, ובפנימיותם הם מרגישים שהם הולכים ומתרחקים מהקדוש ברוך הוא.

לאן נעלם הלב?

רבים מודים שהקשר האמיתי שהיה להם עם הקב"ה, הפעם האחרונה שליבם אכן חש את מלך מלכי המלכים, היתה בסמינר או בתחילת תהליך החזרה בתשובה. אבל עם תחילת לימודי ההלכות וקיום המצוות המעשיות (או קצת אחר כך), באופן פלאי נעלם הקשר של פנימיות הלב עם הבורא יתברך. ובעוד ש'הבנין' של המעשים מזדקף למרומים, לעומתו 'השורש' של הצמיחה האישית האמור להיגרר מתוכו, נשאר לא רחוק מאותה נקודה בתחילת הדרך, בה החלו להתעלם מהלב והתרכזו במעשים. והדבר בא לידי ביטוי בעיקר באיכות הירודה של התפילה, שהרי לה יוחד השם: 'העבודה שבלב'.

ננסה להגדיר איפה הקצר בסולם העבודה שאותו מגדיר הפסוק: "וידעת היום והשבות אל לבבך". במבט ראשון נראה שהבעיה היא בהשבה אל הלב, שהרי בשכל הידיעות היו ברורות לאותם חוזרים בתשובה שבמסירות נפש עזבו עולם מתוך אמונה ערכית. אבל במבט מעמיק יותר, נראה שהבעיה היא כבר ב"וידעת היום", עלינו להגדיר בצורה מדויקת מה הקב"ה רוצה מאיתנו.

מהו הלב בכלל?

יש באדם רבדים רבים. אפשר להמשיל אותו לחנות זוהרת, שבקומת הכניסה יש חלון ראוה נוצץ, שם נמצאים כל הדברים שאנו מציגים כלפי חוץ, ושם הכל מואר ומוכר. למטה יותר יש מחסן, שם מאוחסנים כל ההרגלים, הפחדים, ושאר הדברים שאנו לא ממהרים לחשוף.

אם יורדים עוד, מגלים כמה וכמה קומות חשוכות יותר ומוכרות פחות, של דברים שבכלל לא קרובים למודעות שלנו, דברים גולמיים יותר, פחות מוגדרים, כמו נטיות חיוביות שטרם מימשנו, או כמו שברי זיכרונות ילדות מאיימים שהדחקנו.

אפשר לקרוא לקומות האלה: "תת מודע" או "תת-הכרה" (כמו שמכנים אותם בעולם הפסיכולוגיה), רבי ישראל מסלנט קרא להם: "כוחות כהים" (ראה אור ישראל, אגרת ו'), ובמקומות אחרים הם מכונים: "לב" או "נפש בהמית" [יתכן שיש הבדלים מסוימים בין השמות, שמתייחסים לקומות שונות בחניון החשוך. בגלל שלמטרת החיבור ההבדלים לא משמעותיים, אנחנו כאן נתייחס לרבדים הסמויים בשם הכולל: "לב", כמבואר בשו"ע (או"ח סי' כ"ה ס"ה), שהלב הוא עיקר התאוות והמחשבות].

היכן ניכרים רבדים פנימיים אלו?

רבדים פנימיים אלה קיימים אצל כל אחד ואחד. הם אינם ניכרים תמיד כלפי חוץ, וכמו שנאמר (שמואל ט"ז ז'): "כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב". אבל יש מצבים בהם מתגלה משהו מן הפנימיות, וכמו שמבואר במאמרם ז"ל (עירובין ס"ה ב'): בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו.

 - 'כוסו', הכוונה למצבו בשעת שכרותו, שהרי 'נכנס יין - יצא סוד', ואז האדם נהיה יותר משוחרר, המערכות שאמורות לווסת ולשלוט על הפנימיות נמצאות בהפסקה, וממילא יותר ניכר אם זכה לעדן את היצריות החייתית שבו.

- 'כעסו' פירושו אם הוא מושל ברוחו בשעת כעס. כל מריבה היא ממש סוג של 'בוחן פתע' באמונה, כיון שאדם שזכה שעבודתו השפיעה על פנימיותו, יותר שולט על האש שבו, ולכן יקל עליו לבטל את רצון הכעס המשתלט עליו בשעת מריבה.

 - 'כיסו' פירושו כשנושא ונותן עם בני אדם, אם באמונה הוא עושה. ואין הכוונה דווקא בענייני כספים, אלא לדרך בה זכה ליישם את התורה בחיי היום יום, בביתו, עם חבריו, וגם בעסקיו, עד שכל האנשים הסובבים אותו, אפילו אשתו, יאמרו עליו (יומא פ"ו א'): אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו'.

אכן, האדם ניכר בעת שהפנימיות מתגלית, אבל גם ביתר המצבים, בעוד הפנימיות חבויה, אין לטעות ולחשוב שהשפעתה שולית וזניחה. המציאות מוכיחה שהשפעת הלב על ההנהגות שלנו היא עצומה - עד כדי כך שרוב ההחלטות שאנחנו מקבלים, נעשות בהכוונת הלב.

לדוגמא, כל עניין בחירת בת זוג, בחירת הידידים והחברים והחברותות, ואפילו מקור הפחדים - והאהבות שלנו - הוא בנפש הבהמית (כמובן שאנחנו לא מרגישים את זה, כי השכל עושה רציונליזציה ומוצא צידוקים מלומדים כדי שנוכל להמשיך להחשיב את עצמנו כאנשי מעלה). כל מי שעובדה זו אינה  ברורה לו, מוזמן לעיין בטעמי מצות שוחד שם הרחיבו כל המפרשים ביסוד זה, או יתבונן על מיליארדי הדולרים אותם מגלגל עולם הפרסום, על ידי הצפת סטיקרים ושלטי חוצות, ג'ינגלים ושאר פרסומות, שהמכנה המשותף שלהם - שהם לא מתיימרים לפנות לשכל ולכלים הלוגיים, אלא הם מכוונים את שיטות הפרסום שלהם למקום  הרבה יותר נמוך - לאותה נפש בהמית, והסיבה שכל מגמתם להשפיע דווקא שם, היא פשוט בגלל שהלב הוא זה שבאמת קובע ומשפיע על ההתנהגות שלנו!

דוגמא נוספת מובאת בספר מכתב מאליהו (ח"א עמוד 79), וז"ל: הכרת הלב הלא כבדה היא ביותר. יודע אני בעצמי וברור הוא בשכלי, למשל, שעישון הסיגריות קשה הוא לבריאותי, יודע אני זאת ממעשי יום ויום. ואף על פי כן, אני הולך ומעשן, ולמה הוא זה? יען שלבבי דבוק בהרגל העישון, וכל אשר יטה הלב אליו, לא יתאמת אצלו ההיפך. אף אם ברור הוא לשכל בתכלית הבירור. ומעשי האדם אך ורק באשר יתאמת ללב הם תלויים, ולא יתנהגו על פי בירור השכל כלל, עכ"ל.

רחמנא ליבא בעי

עבודת ה' מתייחסת לא רק למעשים שלנו, אלא מבואר בתורה שעיקר מטרת המצוות היא להשפיע על הלב, על אותן קומות תחתונות שבנפש, וכמו שכתוב בפסוק (דברים י' י"ב): "ועתה ישראל, מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ומבואר בפסוק שרצון ה' מכל יהודי אינו כולל רק מצוות מעשיות (שנלמד, שנתפלל וכו') אלא שנבנה גם קשר פנימי של הלב אל בורא העולם: שהלב יגיע לקשר של אמונה חושית, של יראה ואהבה.

וחז"ל האריכו לבסס יסוד זה, ואמרו (סנהדרין ק"ו ב'): 'רחמנא ליבא בעי', כלומר שהקב"ה חפץ בלב, ועוד אמרו שכל מטרת המצוות היא לצרף את הלב ולהביא אותו למצב של דביקות בה'. ובספר מסילת ישרים (פרק ט"ז) ביאר את הפסוק (משלי כ"ג כ"ו): "תנה בני לבך לי", וביאר שם יסוד חשוב בתכלית האדם, וז"ל: מי שיודע לטהר ליבו יותר, הוא המתקרב יותר והאהוב יותר אצלו יתברך וכו', והוא מה שדוד מזהיר אל שלמה בנו (דברי הימים כ"ח ט'): "כי כל לבבות דורש ה'" וגו', וכן אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ו ב') 'רחמנא ליבא בעי'. כי אין די לאדון ברוך הוא במעשים לבדם שיהיו מעשי מצווה, אלא העיקר לפניו שהלב יהיה טהור לכוון בה לעבודה אמיתית. והנה הלב הוא המלך לכל חלקי הגוף ונוהג בם, ואם הוא אינו מביא עצמו אל עבודתו יתברך - אין עבודת שאר האיברים כלום, עכ"ל המסילת ישרים.

ובגלל שזה שורש הכל, צריך לדייק מאד בהגדרת הדברים, ולכן נאריך קצת במקורות מחז"ל ומהקדמונים בענין זה.

האבן עזרא (דברים ה' ט"ז) כתב שעיקר כל המצוות - לישר הלב. והרמב"ן (דברים כ"ב ו', בשם המדרש) כתב שלא ניתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהן את הבריות, וגם רבנו בחיי (בתחילת פרשת כי תצא) כתב על הפסוק (משלי כ"ג כ"ו): "תנה בני לבך לי", וז"ל: שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב זה שימסור ליבו לעבודת ה' יתעלה וכו', ודבר ידוע שכל האברים בגוף הם נמשכים אחר הלב והעיניים, והלב עיקר הכל, כי אם הלב שלם עם ה' יתברך - הכל שלם, ואם חסר עמו - הכל חסר, ודרשו רז"ל 'רחמנא ליבא בעי' עכ"ל.

מיהו "עובד אלוקים"?

בספר לב אליהו (פרשת תולדות, מאמר רשעים הם ברשות ליבם) הסביר על פי יסוד זה את ההבדל בין יעקב לעשיו, וכתב שגם במוחו ובראשו של עשיו היו את כל הידיעות הראויות לעבודת ה', כראוי לבנו של יצחק אבינו ואחיו של יעקב אבינו - אלא שהדברים לא התיישבו על ליבו. ולכן, רק ראשו של עשיו זכה להיקבר במערת המכפלה.

ובא ללמדנו שבאמת מטרת התורה לא רק שנמלא את חלון הראוה שלנו בידיעות תורניות, או במצוות רבות ומרשימות, אלא שנצליח להפנים את הדברים גם לרבדים הנמוכים. וראיתי עוד שמטעימים שהצוואר הוא זה שמקשר את הלב לשכל, וזה ביאור השבח של עם ישראל בשיר השירים (ד' ד'): "כמגדל דוד צווארך". וזה גם פשר הביטוי: "קשה עורף", וזה כאשר הקשר ללב לקוי.

כתוב בפסוק (מלאכי ג' י"ח): "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו". אם נתבונן, נבחין שהפסוק מחלק בין צדיק לרשע, וגם מחלק חילוק נוסף במחנה הצדיקים: בין אלה שעבודתם בגדר מילוי חוב והם נקראים רק צדיקים, לבין אלה שזכו לתואר עובדי ה' (וכן מבואר בגמרא בחגיגה ט' ב', לגבי מי שלא חזר על לימודו מאה ואחד פעמים, וודאי שלא מדובר דווקא במעלה זו, אלא דוגמא נקטו למי שחסר לו מעלה מסוימת, תנאי מסוים במעשה המצוות שלו, שבגללו הוא אינו נקרא עובד ה'). עובד ה' הוא בן עליה, אדם שלא רק מקיים מצוות אלא גם נמצא בתהליך של בניה מתמדת של ליבו בדרך לקירובו לדרך האמת. המצוות הן כמו פיגומים לבנין שהולך ונבנה, בנין הלב שמתקרב לדביקות בבורא. אדם כזה מצוותיו אינן אוסף מצוות בודדות, אלא כולן מהוות חלק משרשרת הבניין של הצמיחה האישית.

וידועה הקושיא על מאמר חז"ל (ברכות נ"ז), שאפילו הריקנים שבעם ישראל מלאים מצוות כרימון, ולכאורה לא מובן, שאם הם מלאים במצוות רבות כרימון מדוע הם נקראים ריקנים, ושמעתי שאמנם יש ברימון גרעינים רבים, אבל כל אחד עומד לעצמו, ולא כמו תפוח או שזיף שמורכבים כמקשה אחת. ובא ללמדנו שהמצוות צריכות להיות מחוברות במהלך של בניה, כולן מאוחדות בנקודה פנימית של קשר הלב המחברו לבוראו, ואם לא כן, המצוות ומעשיו הטובים - נשארים בבחינת ריק.   

לרכישת ספריו של הרב דן טיומקין 'מקום שבעלי תשובה עומדים', לחצו כאן.