"אבא יקר שלי, קשה לי להחמיר במצוות כמוך"

אבא שלי היקר,

אני יושבת עכשיו כאן בחדר, אחרי ויכוח שהיה לנו, כאובה ומתוסכלת. מנסה להבין מה עשיתי שפגע בך כל כך, עד שכעסת עליי ואמרת שאני מאכזבת אותך.

אבא, עד לפני מספר שנים, לא היינו משפחה שומרת מצוות. כולנו יחד עברנו תהליך, שבתחילתו ביקרת מדי פעם בבית הכנסת והיית עושה לנו קידוש יחד עם הטלוויזיה, ובסופו הפכנו למשפחה שומרת כל הלכה קלה כבחמורה. שבת, כשרות, צניעות – הכל. מטבע הדברים, גם אנחנו, הילדים, הועברנו למסגרות תורניות מתאימות, שמחים רוב הזמן בשינוי, שהכניס הביתה הרבה אור - אבל גם מתקשים לעיתים להתמודד עם הפער בין מה שהיינו, לבין מה שאנחנו היום.

יכול להיות שעל חלק מהדברים שאכתוב כאן אתה תחלוק עליי. אולי, אבל חשוב לי שתדע שכך אני באופן אישי רואה את הדברים. זו תחילת דרכי בחיים, כשאני בסך הכל צעירה... למען האמת, אני מתביישת מאד לכתוב לך את כל זה, ועוד יותר מתביישת שהמכתב האישי שלי, שנכתב בדם ליבי בחדר האישי שלי יתפרסם לעיני כל. אבל אני בטוחה שעוד הרבה מרגישים כמוני, ויוכלו להזדהות עם המילים שלי.

אז כמו שכתבתי, את תהליך התשובה שלנו התחלנו לפני מספר שנים. הרבה דברים השתנו מאז בחיים שלנו, אבל דבר אחד נותר כשהיה – מקום המגורים שלנו. מאז שאני זוכרת את עצמי, אנחנו מתגוררים באותה דירה, בעיר שאין בה הרבה דתיים. אתה הולך ברחוב – ולא רואה אדם אחד עם חזות דתית, כולם נראים חילוניים. ופתאום אתה מרגיש כמה אתה בולט. כמה מבטים ננעצים בך, כמה גיחוכים אתה שומע לפעמים וצריך לחזק את עצמך למולם, ולו רק כדי לחצות את הכביש בשלווה. אבא, האם אתה יודע איך זה מרגיש לי להיות שונה מכולם? האם אתה יודע כמה זה קשה כשכולם לבושים אחרת, מדברים אחרת, וחיים אורח חיים אחר לחלוטין?

אתמול בלילה בכיתי לך על הקושי שלי. בכיתי הרבה, ואתה חיבקת אותי ודיברנו עד השעות הקטנות של הלילה. הסברת לי שזו לא בושה להיות דתי, ושלהפך, צריך להתגאות בזה. ועמוק בפנים גם אני מרגישה ככה, אבל כלפי חוץ - אני מנסה אבא, אבל עדיין לא מצליחה...

ואולי מה ששובר אותי יותר מהכל, הוא דווקא אתה, ולא אנשים מבחוץ. דווקא ההערות שאתה מעיר לי לפעמים. לא מזמן למשל, חשבת שהחצאית שלי קצרה מדי והחולצה לא בדיוק סגורה כמו שצריך, ורצית שאחליף אותם. יכולתי להבין את זה, אבל הדרך שבה הרמת עלי את הקול – פשוט שברה אותי. אחר כך, הפסקת לדבר איתי מטוב ועד רע במשך חודשיים וחצי שלמים, ובכל פעם שהיית עובר לידי והיית מתעלם - הלב שלי היה פשוט מתכווץ בכאב, מזכיר לי כמה אני מאכזבת אותך...

תבין אבא, אם לך זה קל - אז לי זה קשה. אתה צריך לתמוך בי, לא להוריד אותי. המון פעמים אתה מחמיר ואני לא מבינה למה אם אפשר להתפשר על זה - אבל אתה בכל זאת מתעקש להחמיר, ועמוק בפנים זה יוצר אצלי קושי כבד יותר, שלפעמים כבר קשה לי לשאת. אבל אני ממשיכה להחזיק חזק חזק, רק כדי לשמח אותך.

אבא, אני כל כך אוהבת אותך שאני פוחדת לשבור לך את הלב, אתה יודע? לפעמים כשאני לבד בבית, אני פשוט נכנסת למיטה, וחושבת מה יהיה איתי, ותוך כדי בוכה. בוכה ומבקשת חיים אחרים, במקום אחר, שבו יהיה לי קל יותר, שבו אני לא אצער אותך כל כך. תבין כמה קשה זה, אבא שלי האהוב, לפעמים אני פשוט רוצה לארוז מזוודה ולברוח מהבית. לחיות בחופשיות, בלי חומות...

אולי זה לא נכון, אבל אני רק ילדה, וזה כל כך קשה בשבילי, מרגישה שאני במקום נמוך כל כך, ודורשים ממני להיות במקום הגבוה ביותר, וזה פשוט בלתי אפשרי עבורי. יש חומות גבוהות וחזקות שאני לא יודעת לעבור, ויש ניסיונות שפשוט אין לי כרגע כלים כדי לעמוד בהם, ובשביל להגיע לרמה כל כך גבוהה, אני יודעת שאני צריכה לעבור את הניסיונות האלה, אבל קשה לי. לא קל להיות שונה.

עכשיו, אני רוצה לפנות אליכם ההורים שקוראים את זה, וגם לאלה שעדיין לא הורים אבל צפויים להיות ביום מן הימים, ולומר לכם, שאל תצפו מהילדים שלכם לקיים את המצוות כפי שאתם מקיימים אותן. במקום זה, תתמכו בהם, תחזקו ותעודדו אותם, ותצפו מהם לדברים שהם יכולים לעמוד בהם, לפי הכוחות האישיים שניתנו לכל אחד ואחד מהם משמים.

החיים ודאי השכיחו את זה מכם, אבל אסור לכם לשכוח: גם אתם הייתם פעם צעירים. גם לכם היו דעות, מחשבות, ורצונות משלכם. כילדים, אני בטוחה שלמרביתנו אין ספק שאתם רוצים עבורנו את הטוב ביותר, גם כשאנחנו לא מצליחים לקיים אותו כמו שאתם מבקשים.

אבל חשוב שתהיו קשובים אלינו. חשוב שתדעו לדבר אלינו בגובה העיניים, ולהבין את הנפש שלנו, שצריכה הרבה סבלנות, ועוד הרבה יותר מזה אהבה ואמונה. אהבה ללא תנאים, גם כשאנחנו לא מצליחים לעמוד בציפיות שלכם, גם כשאנחנו מאכזבים.

אבא, הדמעות חונקות את גרוני כרגע וקשה לי למצוא מילים מתאימות שיתארו את מה שאני מרגישה. אני יודעת, אתה רק רוצה בטובתי, אבל תדע, גם לי קשה, ואני צריכה אותך שתהיה איתי בתוך הקושי, שתתמוך בי, שתהיה סבלני כלפיי, שתאיר לי פנים גם כשאני לא עומדת בציפיות שלך.

כי עבורך אני תמיד אשאר ילדה שלך, ואתה לעולם תהיה אבא שלי.

ואני זקוקה לך אבא, זקוקה לך שתאהב אותי כמו שאני.

באהבה גדולה,

שיראל.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il  ואולי נפרסם גם אותו.