"פתאום היא הגיחה לאוויר העולם, וכל החיים שלי השתנו"

ריבונו של עולם,

ברוך ה' ילדתי, מודה לך כל יום על הפלא הזה, שזיכית אותי להיות אמא.

כשגיליתי שאני בהריון החלטתי לעזוב את הלימודים, שהיו די אינטנסיביים. הרגשתי שאני רוצה להתמקד בזוגיות ולחוות את ההיריון. להיות נוכחת לגמרי. להתחבר ליצור החי הזה, שנרקם אט אט בתוכי.

את החודשים הראשונים בבית צלחתי איכשהו, כשמידי פעם הייתי מתלווה לבעלי לעבודה, רואה בזה סוג של 'טיול'- לצאת קצת מהבית, לראות אנשים.

מספר חודשים לאחר מכן, ברוך ה' ובשעה טובה נולדה לנו בת מקסימה, ישתבח שמו. ואני, מתוך רגש אימהי עמוק, החלטתי להישאר איתה בבית ולגדל אותה בנחת. ככה אט אט עבר חודש ועוד חודש...

אני מטבעי טיפוס תוסס. אני אוהבת לצאת לפגוש אנשים ולנוע ממקום למקום. ולמרות שאני ובעלי הצדיק משתדלים גם לצאת קצת מדי פעם, פתאום אני מוצאת את עצמי "מוגבלת" לחצי שנה בבית. פתאום לא מבינה מה ה' שואל ממני, הוא הרי מכיר אותי הכי טוב, הוא יודע כמה אני רוצה להמשיך ללמוד, לפתח את הכישורים שלי, להיפגש עם חברות, ואפילו סתם לצאת קצת. ורק הוא יודע כמה קשה לי לראות את השמש שוקעת מרחוק, בתחושה שעוד יום עבר ואני בבית, לא עשיתי כלום. וזה קצת צובט בלב.

היום, אחרי שהיא שיחקה קצת ואכלה, קמתי להניח אותה בלול. ואז הבטתי בה, חבוקה בזרועותיי, אוחזת חזק את צווארון חולצתי, והתמוגגתי למול המתיקות. התרגשתי כשהיד הקטנה שלה גיששה אחר פניי, ותחושה מופלאה מילאה את כל ישותי. פלא, פשוט פלא של ממש הדבר הקטן הזה, ואין מספיק מילים כדי לתאר את זה. חייכתי אליה, והתמוגגתי כשהפנים הקטנות שלה התמלאו בחיוך רחב. איך אני אוהבת את החיוך הזה, בלי השיניים, חשבתי לעצמי.

ופתאום, אחרי כמה ימים של דכדוך וריקנות משהו, התמלאתי בתחושת הודיה עצומה... נזכרתי בחברתי הטובה שמתקשה להחזיק ילד ברחמה, ובזאת המקסימה שנושקת לגיל 30 ועדיין מחפשת את האיש שלה בעולם. נזכרתי בזוג המתוק שלא מזמן מצא עצמו בבית דין רבני, ובאלה שעברו מסכת טיפולים רפואיים עם בנם הנולד.

ופשוט נשמתי והרגשתי ברת מזל של ממש. תודה לך ריבונו של עולם! כלום לא מובן מאליו. אז אם לא אמרתי את זה עד עכשיו, או לא אמרתי את זה מספיק, אז אבא תודה. תודה שזכיתי להינשא לאדם טוב וטהור כל כך, שמשתדל בכל מאודו לכבד ולשמח אותי. תודה שזכיתי להיכנס להריון בקלות, וגם לסיים אותו בבריאות. תודה על הלידה המרוממת, שכשמה כן היא, ליד-ה, ובמהלכה התקרבתי אליך עשרת מונים. תודה שהילדה יצאה בבריאות הנפש והגוף, שלמה ומתוקה כל כך. תודה אבא'לה רחמן על הפרנסה שאתה משפיע עלינו, כך שלא חסר לנו דבר, ותודה ותודה ותודה... על עוד אינסוף דברים, שהדף צר מלהכיל.

אני זוכרת שאחותי צלצלה אליי באחד הימים, ושאלה: "מה שלומך? מה עשית היום?", ואני, מדוכדכת, נזכרתי בערימות הכביסה ובארוחת צהריים שעדיין לא בושלה, עניתי "לא יותר מידי, טיפלתי בילדה". "נו, טיפלת בילדה!", היא אמרה לי פתאום בהתלהבות, "זה מספיק גדול וחשוב! בעצם, זה הכי חשוב!".

למען האמת, לא ציפיתי לשמוע את זה, והמילים הפשוטות שלה היו ממש מים קרים לנפש עייפה. זה חידש אותי ממש, פתאום קיבלתי משמעות, מטרה.

נכון, לא פשוט לי לעמוד בהחלטה שקיבלתי, אבל המטרה החדשה עוזרת לי, ומעניקה לי שמחה ונחת במה שאני עושה. ויותר מזה, אני יודעת שאתה איתי, ואני יודעת שההשקעה הזו בילדה לא הולכת לריק.

מאז, יש לי פנקס ורוד קטן שבו אני מלקטת משפטים מחזקים וחיוביים שאני שומעת ומתחברת אליהם. באחד הדפים היה כתוב בשם הרבנית ימימה: "מה שאת עושה עכשיו זה הדבר הכי חשוב שיש, במקום שהקב"ה נתן לך להיות - תוציאי את המיטב". כשקראתי את זה, חשבתי לעצמי שאני יודעת שזו רק ההתחלה, ולמרות הקושי אני לא אפסיק לרצות, ואני גם אצליח ואגשים את רצון ה' ממני. אם זה להיות רעיה ואמא טובה למשפחה שלי, ואם זה להשתמש בכישורים שלי ולפתח אותם, אולי בשלב מאוחר יותר -  אבל עכשיו אני כאן, ופה זה הכי טוב עבורי כרגע.

"למקום שאליו אדם רוצה לילך, מוליכים אותו", אמר הרב גרוסמן, "למה אומרים 'מוליכים', הרי הקב"ה לבדו 'מוליך' אותנו? אלא, שכל רצון טוב של אדם, כל רצון אמיתי, בורא מלאך- ואלו מצטרפים יחד ומסייעים ומוליכים את האדם".

תודה לך ריבונו של עולם, על אלף אלפי רבבות ועל כל הניסים והנפלאות.

תודה על התובנות החדשות שנתת לי. עכשיו אני שמחה, באמת שמחה לגדל את ביתי בנחת.

קשורה אליך בעבותות של אהבה,

הבת שלך.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il  ואולי נפרסם גם אותו.