כך ניסה ידידו של מרן זצ"ל להתאבד: על מעלת חומרת המאבד עצמו לדעת

לצערנו נשכח מעט מחמת דעות שאינם על פי רוח תורתינו הקדושה, כאילו חס ושלום, אדם שיש לו יסורים, מחמת חובות רבים, או מחלות קשות, או יסורי נפש קשים, ומבקש לשלוח יד בנפשו ולהרוג את עצמו, כאילו חס ושלום יש להצדיק את מעשיו, ולומר שאין עוון במה שפעל ועשה, כי הוא בחר לשים קץ לחייו מחמת הצרות, ואי אפשר לדון אותו על מעשיו. שכל זה בניגוד לדעת תורתינו הקדושה, כי על פי דין התורה, נפש האדם מסורה ביד ה' יתברך, ואין שלטון ביום המוות, רק ביד ה' מסור הדבר, לקבוע אימתי הוא זמן המיתה של האדם.

ובגמרא במסכת עבודה זרה (דף יח.), מסופר שגזרה מלכות הרשעה, שלא ילמדו תורה. ופרסמה המלכות, שכל מי שילך וילמד תורה לאחרים, אחת דינו להמית. וימיתו אותו בשריפה. ואמנם היתה התורה הולכת ונשכחת מישראל, כי אף אחד לא העז להרים את ראשו נגד הממשלה התקיפה, שנהגה בדיקטטוריה שכזו, להמית את כל מי שילמד תורה.

רק התנא רבי חנינא בן תרדיון, לא התחשב כלל בדברי הממשלה, והיה מכתת רגליו ממקום למקום, וספר תורה בחיקו, והיה מרביץ תורה לעדרים, ועשה לתורה שלא תשתכח מישראל. פעם אחת, נזדמנו במקום אחד, רבי חנינא בן תרדיון ורבי יוסי בן קסמא, והיה רבי יוסי בן קסמא חשוב מאד גם בעיני המלכות, שהיו מכבדים אותו מאד. שאל רבי יוסי את רבי חנינא, אמור לי, הרי מן השמים המליכו את המלכות הזו שגזרה שלא לעסוק בתורה, אם כן, איך אתה מכניס את עצמך בסכנה ומרביץ תורה בישראל? השיב לו רבי חנינא: אי אפשר להשאיר את ישראל בלי גדולי תורה שילמדום תורה, ו"מן השמים ירחמו"! אמר לו רבי יוסי: אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי "מן השמים ירחמו"? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת הספר תורה באש! כלומר, סבור היה רבי יוסי, כי רבי חנינא לא נוהג כדין במה שמסכן עצמו ללמד תורה לישראל.

שאל רבי חנינא את רבי יוסי, אם האמת היא כדברך, שאסור לי לסכן עצמי בשביל ללמד תורה לישראל, אם כן, האם יש לי חלק לעולם הבא, שהרי המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. השיב לו רבי חנינא, "מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי". (על פי פירושו של הגר"ש קלוגר בספר עבודת עבודה ועוד). כלומר, במקרה זה, שפעל רבי חנינא להצלת עם ישראל שלא תשתכח התורה, מותר היה לו לסכן את עצמו.

לימים, תפסו השוטרים שהיו ממונים מטעם מלכות הרשעה את רבי חנינא, והביאוהו לשריפה, וכדי להרבות את צערו, הניחו ספוגים מלאים מים על גופו, כדי שיקח זמן ממושך עד שתצא נפשו. התליין, ריחם על רבי חנינא, אמר לו, רבי! מדוע אתה מענה את עצמך? פתח את פיך ותמהר האש להמית אותך וליטל את נשמתך! השיב לו רבי חנינא, "מוטב שיטלנה מי שנתנה, ולא אחבל בעצמי"! וכל זאת מפני שאסור לאדם לעשות שום פעולה כדי להחיש את פטירתו מן העולם. אמר התליין לרבי חנינא, אם כן, אסיר אני את הספוגים שעליך, וכך לא תסבול יסורים, אך זאת אעשה רק בתנאי שתבטיח לי רבי, שאזכה לחיי העולם הבא. אמר לו רבי חנינא, "מבטיח אני לך", ומיד נשרף וספר תורה עמו.

***

ממעשה הזה אנו למדים, כמה חמור הדבר שאדם יאבד את עצמו לדעת. עד שאמרו שכל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. ואף על פי שבודאי בשמים כאשר דנים את האדם, מתחשבים במצבו הקשה, בכל זאת אין די בכך כדי לבטל את חומרת האיסור הכרוך בדבר, עד שאמרו רבותינו, ופסקו כל הפוסקים, שכל המאבד עצמו לדעת אין מתאבלים עליו, לא יושבים עליו שבעה, ולא קורעים עליו את הבגדים. וכל זאת מפני החטא הנורא שחטא עם יציאת נפשו. (ואמנם בדברי הפוסקים, ובתשובת מרן זצ"ל (יביע אומר חלק שני וחלק שישי), מבואר שיש לדון בזה בכל מקרה לגופו, כי לפעמים יש להורות שישבו שבעה על המאבד עצמו לדעת, אך בכל זאת יש לדעת כי המעשה לכשעצמו הוא מעשה חמור ביותר).

וכיוצא בזה אותם שנותנים רשות לרופאים לזרז את פטירת החולה, אף הם בכלל שופכי דמים, כי אין ליטול נפש שום אדם, אפילו הוא מלא יסורים ומכאובים, ואלה הרופאים שממהרים את מיתת האדם, וחושבים שעושים חסד לנפשו, אינם יודעים כי הם בכלל שופכי דמים, ועליהם נאמר טוב שברופאים לגהינם, ואדרבה, כל שעה של האדם בעולם הזה, אפילו הוא מלא יסורים, הרי היא מועילה באופן שלא יסולא בפז לכפרת עוונותיו של החולה, ומן השמים קצובים כל חיי האדם ויסוריו, והכל לטובת האדם להביאו למנוחה נכונה לנצח נצחים בעולם שאין לו סוף. (ולענין הפסקת טיפול רפואי בחולה סופני, יש לשאול תלמיד חכם מובהק הבקי בענינים אלה).

***

ומעשה היה, כאשר למד מרן זצ"ל בישיבת פורת יוסף, והיה מרן כבן שבע עשרה שנה. אחד הבחורים שלמדו בסמוך למרן, היה אומלל מלידתו, כי היה יתום מאב, ואמו היתה מצערת אותו, והיה חי בעוני מחפיר, עד כי קץ בחייו לגמרי, וביקש להמית את עצמו. יום אחד, לאחר שאמו הקניטה אותו, גמר בדעתו למות. מה עשה? קנה סם המוות, והגיע לחדר השיעורים בישיבה, ביקש מאחד מחבריו כוס מים, ותיכף שתה את סם המוות יחד עם המים. ומיד החל לפרפר בין חיים למוות על רצפת החדר. הבחורים, וביניהם מרן זצ"ל, מיהרו בצעקות וקראו לאחד מגדולי רבני הישיבה, רבי יוסף שרבאני זצ"ל (חותנו של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל), והוא קרא לעוד מרבני הישיבה, ויחדיו נשאו את הנער החוצה, ולקחוהו במהירות לבית החולים, ושם אמנם הצילו את נפשו. (והיה מרן זצ"ל מספר, "עד היום כל פעם שאני רואה אני נזכר באותו מעשה").

הבחורים וחכמי הישיבה, היו מלאים צער על מה שאירע. אך הגאון רבי אליהו לופס זצ"ל, שהיה רבו של מרן זצ"ל באותם השנים, כינס את בני החבורה, והשמיע בפניהם דברים כלהבות אש, בחומרת המאבד עצמו לדעת. כי בעת ההיא, היו עוד מבני הישיבה שהיו מלאים צרות ויסורים, כי העוני היה מקיף מבית ומחוץ, ורבים היו יתומים מאב או מאם. ובכלל הדברים, הקריא רבי אליהו לופס מתוך הספר "מנחת אליהו", להגאון רבי אליהו הכהן, שהיה חסיד ומקובל, בעל ספר שבט מוסר, שכתב מעשה נורא שאירע בענין זה, ואלו דבריו:

אשה אחת מבנות עירו של רבי אליהו הכהן, לקתה במחלה מוזרה, היא היתה נופלת פתאום לארץ, ונראית כמו מתה, לא שומעת ולא רואה, ולאחר מכן חוזרת לחיים. הרופאים כולם, לא מצאו מזור למחלתה המוזרה. לכן פנו בני משפחתה לרבי אליהו, שיבוא לביתה לראות אם יוכל לסייע לה.

כאשר נכנס רבי אליהו לבית האשה, תיכף נפלה האשה כמתה על הרצפה. והחלה רוח לדבר מתוך גרונה, בקול של איש זר. פתחה הרוח ואמרה "שלום אדוני הרב"! שאל אותו רבי אליהו, מי אתה, ומדוע אתה מקדים לי שלום? ענה לו הרוח, אני הוא פלוני בן פלוני, שהייתי לומד אצלך, והיינו יושבים בבית המדרש פלוני בכל יום ושומעים תורה מפיך. שאל אותו רבי אליהו, אם כן, אמור לי מה מעשך כאן, השיב לו הרוח, אני הייתי בעל תשובה, ובזמן שלא הייתי שומר תורה ומצוות, הייתי מבוסס מבחינה כלכלית, ולאחר מכן, חזרתי בתשובה שלימה, והייתי מקיים את כל מה שהייתי שומע מפי כבוד הרב, קלה כבחמורה. והנה סמוך ליום מותי, השתדכתי עם בחורה אחת ממשפחה טובה, ובשעת התנאים, התחייבתי שעד ליום הנשואין אתן סכום כזה וכזה עבור בניית הבית והנדונייא. אך מאז הלכתי והתדרדרתי מבחינה כלכלית, כי מן השמים החלו לגבות ממני את חובי על השנים בהם לא שמרתי תורה ומצוות, וכך הגעתי יומיים לפני נשואי, בלי אפשרות לקיים את הבטחתי. כך ישבתי והתביישתי כולי על מצבי. הלכתי ומכרתי את כל הרכוש שנותר לי, ואת הכסף נתתי צדקה לעניים כדי לכפר על פשעי, ולאחר מכן, הלך אותו אדם והמית את עצמו. והשאיר את הכלה אומללה ובוכה. ואמנם רבי אליהו, הכיר את הרוח עוד מחיים חיותו, והיה נוכח בעצמו בשעה שהביאו את אותו הבחור לקבורה, כשקברוהו הרחק משאר הקברים בבית הקברות, כדין מי שאיבד עצמו לדעת. רבי אליהו שהיה מקובל צדיק ונשגב, ידע אילו פעולות לעשות, כדי להועיל לנשמת המת, ולהצילו מרדת שחת.

סיים רבי אליהו, אמנם אותו בחור בחייו היה צדיק וישר, ומאז חזר בתשובה היה מדקדק במצוות ועוסק בתורה, ועם כל זה, לא הועיל לו דבר, ומאחר ואיבד עצמו לדעת, הביא עצמו לידי צער גרוע לאין שיעור ממה שהיה לו בעולם הזה.

לא כן בני ישראל קדושים, שיודעים כי העולם הזה הוא פרוזדור לקראת העולם הבא, ומקבלים עליהם את הדין באהבה, ועתיד הקדוש ברוך לתת שכרם מושלם, שכר הרבה מאד.