תקשורת נכונה - ופתרתם חצי מהבעיות שלכם בחיים

תקשורת נכונה במשפחה, בזוגיות, היא הבסיס ליחסים נכונים במערכות אלו. בני זוג יכולים לדבר זה עם זו, ולשמוע שמיעה פיזית. אין זה אומר שהם הבינו והפנימו את המסר על כל רבדיו. אבל בעיקר, בני זוג נוטים לפרש את אמירות בן הזוג, לפי הרגשתם, מה שהרבה פעמים, חוטא לאמת, ומסבך את היחסים. חוסר ההבנה של עומק המסר - שזה בדרך כלל, הרגשות, והצרכים אמתיים של הדובר – גורם לתחושה שאין האחד מתחשב ברגשות ובצרכים של האחר.

הדבר נכון גם ביחסים בעבודה, ובכל מסגרת בה יש קשר בין אנשים. אם השמיעה שלנו היא רק ברמה הרדודה של הדברים, או, לפי פרשנות של השומע, יש כאן מתכון פשוט ומהיר להתנגשות, ולתחושה שאין האחד מתחשב ברגשות השני.

לכן הפתרון הוא, קודם כל, ממש להבין את רגשות וצרכי השני, כפי שהם, ללא פרשנויות מוטעות, ולאחר מכן, לשקף זאת בתגובתנו.  

עומק העניין, מוסבר יפה בדברי רש"ר הירש, בפרשת נח. שם נאמר "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים ... ויאמרו, הבה נבנה לנו עיר ומגדל, וראשו בשמים, ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ".

מטרתם היתה התאגדות, למען מטרה של בניית "שם" – כבוד, 'מגדל וראשו בשמים'. הם איגדו את כל האנשים, למען מטרה של הציבור – כבוד הציבור / כבוד לאומי. יש בכוח בניית מטרה סוחפת של כבוד לאומי, לאחד את האנשים, עד כדי הקרבה עצמית. זהו דבר הנראה ומשתקף בכל ההיסטוריה האנושית.

חז"ל מציינים "אם נפל אדם ומת, לא היו שמים את לבם עליו, ואם נפלה לבנה, היו יושבים ובוכים: אוי לנו אימתי תעלה אחרת תחתיה..."! הרי שמטרת ההתאגדות, אינה הדאגה לפרט, להיפך, ההתאגדות, היא למטרת "הכבוד הלאומי", ואם זו המטרה, בבניית המגדל, אז אבני המגדל חשובים יותר מהאדם הפרטי. עד כדי כך עיוותו את המוסר האנושי!

ואז, "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו". כאן מעיר רש"ר, שנראה מלשון זו, שלא היה בעיה עם עצם בניית העיר, מה שחשוב, הוא מה שמאחורי המעשה, וזה מה שהקב"ה "ירד לראות" כלומר, המסר כאן  הוא שלפעמים המעשה אינו פסול, אלא הכוונה מאחוריו, היא זו הגורמת למעשה להיות חמור. אותה כוונה של האללת (מלשון אליל) הכבוד הלאומי, מעל כל ערך אחר, ובטח שעל ידי כך, להתנתק מבורא עולם, זה חומרת המעשה.

ואגב, מחקרים מראים, שבני זוג אינם מייחסים חשיבות למסר ברובד הפשוט של המלל, אלא למה שלדעתם, עומד מאחורי המסר של השני.

וכאשר 'רואה' הקב"ה את המגדל – את הכוונה שמאחוריו, הוא אומר "הן עם אחד, ושפה אחת לכולם, וזה החילם לעשות ... הבה נרדה, ונבלה שם שפתם, אשר לא ישמעו, איש שפת רעהו". כלומר, אומר הקב"ה, הסיבה שהם מאוחדים ויש להם הכוח לבצע את זממם, הוא מפני שהם 'עם אחד ושפה אחת', אם כן, אם נרצה לבטל את מזימתם, מה שדרוש הוא פגיעה בשפתם – בתקשורת. כאשר התקשורת ביניהם תהיה בלתי תקינה, נראה שתבטל מחשבתם.

ואמנם רש"י מבאר, שהבלבול בשפתם גרם לאנדרלמוסיה, וסכסוכים, "זה שואל לבינה, וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו". ועל ידי כך, כבר לא היו מאוחדים בבניית המגדל, ולכן נפוצו על פני כל הארץ.

רש"ר הירש, לו, יש מבט קצת אחר. הוא אומר, שמה שהפרידם זה לא השפה שהשתנתה - שלא הבינו איש שפת רעהו. אלא, הם באמת דיברו באותה שפה, אך השקפתם על העולם, היתה שונה איש מרעהו, ודבר זה התבטא בשפה. ביאור הדברים:

בתחילה נאמר, "ויהי כל הארץ, שפה אחת, ודברים אחדים". יש כאן שתי בחינות, השפה המשותפת, ו'דברים אחדים' – אחידות בדעות העומדות מאחורי המילים. שהרי הרבה מילים, בעצם מבטאות השקפת עולם, למשל, בגרמנית, השופט נקרא "richter", שמשמעותו – לתת לדברים את הכיוון הראוי, הוא פוסק ומפריד. ואילו בעברית, השופט (שורש ש.פ.ט.) משכין סדר, ושלום בעולם (כמו ש.פ.ת. – שופת שלום). ודוגמא נוספת (ומדהימה, אם זוכרים את הנאציזם), 'מידות טובות' – בגרמנית, "tugend" שייך יותר למובן של הצלחה. וברומנית, אותה מילה מזדהה עם גבריות ואומץ, אז, הגרמני, אצלו, המידות הטובות כפופות לשיקולי הצלחה ותועלתיות (מתבטא מדהים בתפיסת הגרמנית שהשתקפה בשואה. רש"ר היר, שחי בגרמניה כמה עשרות שנים קודם, הבחין כבר בעיוות זה באומה הגרמנית, שבא בחריפות יתר בשואה!). ואילו אצל הרומני, המידות הטובות הן דווקא בכיוון של גבריות ואומץ. המעניין, אצלנו, אין מילה אחת למידות טובות, ישנן קשת של מידות: חסד, כנווה, וכו'. הרי לנו כינוי לאותו הדבר, אך האידאולוגיה שונה לגמרי, ומייצרת מעשים שונים ואמיתות שונות לגמרי.

כלומר, אפשר לדבר באותה שפה, אך האידאולוגיה שונה, וממילא אין הסכמה והבנה, וכך מתחילים חילוקי דעות. זה מה שעשה הקב"ה בדור הפלגה. מה שחיבר אותם, כמו שאמרנו, זה שעבוד הפרט לטובת הכלל. אך ברגע שכל אחד מהפרטים – האנשים, החל לחוש את אנוכיותו, ואת רצונו העצמי, ולא הסכים לבטל את השקפתו ומחשבתו, כלפי כל הציבור, מיד החלו סכסוכים ונפוצו כולם.

מה שאנו למדים מכאן: אם אנשים מדברים 'שפה אחת ודברים אחדים' – הם מבינים ומסכימים איש עם רעהו - הרי שהם מאוחדים, ויכולים לבנות 'עיר, ומגדל וראשו בשמים' ! אך אם הם מדברים ב'שפה אחת', אך לא 'דברים אחדים' – אין הבנה והסכמה לכך שיש מבט שונה משלי, זה מוביל לפירוד!

וזה נכון לחלוטין, בכל תקשורת בין אדם לחבירו, ובטח בזוגיות.

למה הבית מלוכלך?

באמירות הכי פשוטות שלנו יש הרבה פעמים מכשולים רבים. למשל:

דוד חזר עייף מהעבודה, הוא רק רצה קצת להירגע על הספה, עם כוס משקה. אבל הבית המלוכלך, קידם את פניו... ואז, זה פשוט יצא לו כך: "למה מלוכלך כאן?" האישה, סביר להניח תגיב בכעס, ולפעמים בציניות: "כי הגמדים הקטנים שמנקים תמיד, היום בשביתה... אולי הגמד הגדול יעזור קצת, ואז, יהיה יותר נקי...". הבעל, יתכן וישתומם על המתקפה, ויאמר: "מה את כועסת? רק שאלתי למה מלוכלך..." וכך תתפתח השיחה לכיוונים לא נעימים.

מדוע? מהי הדינמיקה המזיקה שישנה כאן?

התשובה פשוטה: אמנם שאלת, שאלה לכאורה טכנית, פשטנית, מדוע מלוכלך, ויתכן שבהחלט לא התכוונת להתקיף, או שכן התכוונת לביקורת קלה, אך אשתך שמעה מסר סמוי עוצמתי. היא שמעה אותך אומר: "את עצלנית. לא אכפת לך מהניקיון. את לא מוצלחת", וכן הלאה. נכון. לא התכוונת לכך, אך זה מה שהרבה אנשים היו 'שומעים' ממסר כזה! לכן, התגובה שלה היא התגוננות, בצורת התקפה...

זה יכול להיות יום קשה בבית. הרבה מאמץ סביב הסדר וכו', והנה את רואה את בעלך על הספה, קורא עיתון... זה מרגיז אותך, וזה יוצא ממך כך: "למה אתה רק יושב וקורא עיתון ולא עוזר כאן?", סביר שהוא לא יגיב, או שיגיב בכעס: "די! נמאס לי מהנדנודים שלך..." וכדומה. יתכן גם שלמחרת הוא ישב עם עיתון יותר גדול ובולט, כדי שבטוח תראי... אבל מדוע? הרי סך הכל ביקשת עזרה?

אז כנראה שזה לא מדויק. גם כאן עבר מסר סמוי ש:"אתה עצלן. אתה בטלן. כל היום רק קורא עיתונים. לא מעניין אותך כלום" וכדומה. לכן טבעי שהבעל יגיב בכעס, הוא פגוע ומרגיש ששללו את האישיות שלו.   

את יכולה להיות בערב בבית עם הילדים, ולספור את הדקות עד שסוף סוף בעלך יחזור. באיחור כמובן... והנה זה מגיע, מתפרץ: "איפה היית עד עכשיו?!" שואלת האישה בכעס. "איך השארת אותי כאן לבד עם הילדים?". והוא, או שמסתגר בפנים זועפות, או: "אולי תפסיקי ללחוץ אותי? יש לי דברים חשובים. אני לא יכול כל הזמן רק להתחשב בדעתך".

גם כאן, זה לא המסר הפשוט, ושאלה תמימה 'היכן היית?', זה הרבה יותר. הוא שומע מסר מתחת לפני השטח ש"אתה לא אכפתי. לא אחראי. לא אכפת לך מהילדים, ומאשתך, רק מעצמך!". אמנם האישה לא התכוונה ממש לכל זה, אך זה מה שהוא שמע, וטבעי שכך ישמע.

הדבר נכון גם ביחסים מול חברים והמנהל. הבוס, למשל, יכול לכעוס על העובד: "מדוע לא סיימת את הפרויקט? אני לא יודע מה לעשות אתך". כמובן שהעובד יחוש שהבוס שולח לו מסר "אתה אפס. אתה לא מוצלח. הלוואי ולא לקחתי אותך לעובד." בהחלט יתכן שהבוס חשב בכיוון, אך סביר שלא בעוצמות אלה. אין ספק שכך העובד ירגיש פחות מוטיבציה להשקיע, ובסוף יתכן ו'יוכיח' שהמנהל צדק, כי הוא יהיה חסר ביטחון ומוטיבציה. שניהם יפסידו...

שאול פנה לחבירו: "מדוע לא אספת אותי אתמול מהטרמפיאדה? כמה פעמים אני אספתי אותך?" גם כאן ישנו מסר סמוי "אתה לא מתחשב. אתה אנוכי. אתה ממש רע". האם זו היתה כוונתו? ובאמת, יתכן שהוא בהחלט חושב שחברו לא מתחשב, אך לא כל כך רע.... שיחה כזו, יכולה לגמור חברות של שנים!

זה מעין מה שקרה בדור הפלגה...

כמו שאמרנו, מחקרים מראים שאנשים מתייחסים יותר לכוונה שמאחורי המילים, פחות למסר הפשוט, השטחי. לכן גם מסר שנראה בעיני המדבר, כמסר הגיוני, פשוט, ואפילו לא מתקיף – בעיני השומע, מתקבל כמתקיף, וההמשך - מסובך...

אז מה עושים? הרי צריך 'לשים דברים על השולחן', הרי בלי זה לא ישתנה כלום!

נכון, אך כאן השאלה, איך 'שמים אותם על השולחן'. איך לתקשר. הרי כולנו מבינים שתקשורת כמו שהזכרנו, רק עושה שמות בזוגיות, ובכל מערכות החיים. אם נמשיך באותה שיטה, לא נתקדם כנראה, כמו שעד עכשיו לא התקדמנו. כי הרי, הבית ימשיך לפעמים להיות מלוכלך. והבעל, גם אם לא ישב על הספה עם עיתון, הוא לא יתחיל פתאום להיות 'גמד גדול' שעוזר. המאחר, ימשיך לאחר. העובד, ימשיך להיות לא מוצלח. והחברות יכולה להתפרק. בעצם, בכל המקרים הנ"ל, הכל יכול להסתבך.

זה מה שלא עושים!

מה שכן, זה קודם כל להפנים, שלא תמיד יש לנו את כל הנתונים של מה שהיה במציאות. כל אחד מסתכל מנקודת מבטו. הבעל לא ראה את כל הסיטואציה מהצד של האישה, וכן האישה לא ראתה מה שהבעל ראה. החבר לא יודע מה היה אצל חברו, והמנהל, לא בהכרח מודע לעומס העבודה של העובד שלו, ו/או לקושי שנוצר בפרויקט. גם הרגשות לא יכולים לעולם להיות ידועים בבירור, מה גרם לכל אחד לעשות מה שעשה.

והפרשנויות... זה סיפור בפני עצמו. כמה אנו מעוותים את המציאות בגלל פרשנות מוטעית, וכמה סבל זה גורם גם לנו, כמו לסביבתנו.

בניסוי שנעשה, הראו לשתי קבוצות אנשים, אותו סרטון. רכב הפוגע בעץ. שאלו את הקבוצה הראשונה: באיזו מהירות הרכב 'נגע' בעץ? הם ענו: 20-30 קמ"ש. את הקבוצה השנייה שאלו, באיזו מהירות הרכב 'התרסק' לתוך העץ? התשובה היתה:60-70 קמ"ש...

הם ראו אותו סרטון, אך ניסוח השאלה גרם להם לפרשן אחרת את מה שראו... אפשר ללמוד מזה, עד כמה הפרשנויות שלנו לאותו אירוע, יכולים להיות שונים! אנו צריכים להיות מודעים לכך.

והקושי גדל, משום שבדרך כלל, אנו גם מפרשנים מה שנוח לרגשותינו... אם אנו כועסים, הרי שנפרש את הדברים לשלילה, וכן להיפך.

בניסוי שנעשה באוניברסיטת הרווארד, נתנו לשתי קבוצות נתונים של חברה. הנתונים היו זהים לשתי הקבוצות. קבוצה א', היתה אמורה 'למכור' את החברה לקבוצה ב'. הם היו אמורים לנהל מו"מ, על המכירה. ואז, ביקשו מכל קבוצה לתמחר את שווי החברה באובייקטיביות, לא לצורך המכירה. התוצאות היו מדהימות: קבוצת המוכרים, תמחרה את השווי ב30% יותר מהשווי שהוערך על ידי גורם חיצוני, ואלו קבוצת הקונים, העריכה את השווי האובייקטיבי ב30% פחות מהשווי שהעריך גורם חיצוני. פער של 60%!...

ללמדך, עד כמה הפרשנויות שלנו מותאמות לרגשותינו, וכמה יכולים אנו להיכשל בכך!

אם כן, מה שחשוב הוא, שנבין שכנראה איננו יודעים מה קרה במציאות. מהם הרגשות שעברו על השני, ובטח שהפרשנויות השליליות שלנו, לא בהכרח נכונות.

מה שנדרש מאתנו, זה קצת ענווה. עלינו להכיר בכך שלא תמיד אנו מכירים נכונה את התמונה. כאשר נצא מנקודת הנחה זו, נוכל לשנות סגנון. זה יכול להיות כך:

זה היה יום קשה בבית. הרבה מאמץ סביב הסדר וכו', והנה את רואה את בעלך על הספה, קורא עיתון, זה מרגיז אותך. אבל מיד את נזכרת שאת לא באמת יודעת מדוע הוא יושב כך, מה עבר עליו, ואיך הוא מרגיש, האם הוא מודע לכל הטרחה שלך בבית, לפני שהגיע הביתה, ועוד. את פונה אליו ושואלת בכנות: "אני מבינה שיש סיבה טובה שאתה יושב, אבל  מרגיש לי רע לעבוד לבד, תוכל לעזור לי?".

מה שהיא עשתה, היא נטרלה את האפשרות להבין מדבריה שהיא שוללת אותו, שהוא חושב רק על עצמו וכו'. היא אמרה, שהיא מבינה שיש סיבה לכך שהוא יושב וקורא עיתון. אך עדיין, הי מבקשת את עזרתו. זו זכותה, ולפעמים גם חובתה. כאן, מסתבר שהוא יהיה יותר פתוח לשמוע. איני אומר שהוא מיד יקוד קידה עמוקה ויאמר: "עד חצי המלכות, גברת כהן"... אך הוא – ללא ספק,  יהיה יותר פתוח לעזור. סביר, שהוא לא מרגיש מותקף. סביר להניח שהוא יגיב ענייני משהו כמו "בסדר. עוד דקה אני קם." ויתכן גם שיקום מיד. אמנם יתכן שיסביר את עצמו, למשל: "הייתי מאוד רוצה לעזור, אך אני מאוד עייף, היה לי יום קשה מאוד, אני חייב להירגע, אני פשוט לא מסוגל עכשיו". אמנם הוא סירב, אך התוצאה אינה סכסוך כמו קודם. זה גם מאפשר לאישה להמשיך להציג את צרכה. היא יכולה עדיין לומר "אני מבינה שכעת אינך יכול, אך אשמח שתעזור לי לאחר שתנוח. בסדר?" הסיכוי סביר שיתחשב בצורך שלה. ואפשר להמשיך את השיח, על זה הדרך.

ונקודה חשובה נוספת יש כאן: היא דיברה על הצורך שלה. היא לא התקיפה, ולא האשימה. היא פנתה והציגה את הצורך שלה בעזרה, בלי לומר לו שום דבר שנשמע ביקורת על מעשיו. כאשר אנו מדברים על מה שאנו צריכים, ולא על מה שהאחר עושה או לא עושה, הוא לא ירגיש מותקף, והסבירות שייענה לבקשה, תגדל.

גם המנהל, אם יצא מאותה נקודה, כנ"ל, שאינו יודע את התמונה כולה, ויאמר לעובד שלו, משהו כמו: "אני מניח שיש סיבה שלא הספקת לגמור את הפרויקט, כן חשוב לי שתסיים אותו בזמן, מה נוכל לעשות כדי שזה יקרה? יש משהו שאני יכול לעזור בזה?" סביר להניח, שעובד כזה, ירגיש שהמנהל שלו מתחשב בו ומבין את קשייו. סביר להניח שהשיחה ביניהם תלך לכיוונים פוריים מבחינה מעשית, וחברתית, העובד ישקיע יותר, וכולם יצאו נשכרים!

זהו, על קצה הלשון... יש הרבה מה ללמוד. מי שינסה את הדברים, ילך עם העקרונות, ויתאים עצמו לסיטואציה ולאנשים, יכול לשנות מהותית את יחסיו עם סביבתו.

בהצלחה!