גאוני: עצה פשוטה שתגרום לגשמיות להצמיח אותנו ברוחניות

משה רבינו, נושא נאום פרידה מרגש בפני בני ישראל, ובין יתר דבריו הוא אומר כך: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ השם אֱלֹקֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ, הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי השם יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, א – ג).

פסוק זה מציב בפנינו את האמת, שלא צורת הלחם הגשמית הנראית לעיני הבשר שלנו, היא הסועדת את האדם, אלא "מוצא פי השם" - הנקודה הרוחנית שגנז הקדוש ברוך הוא בבריאה הזו ששמה "לחם", היא המשביעה והיא המחיה.

אמת זו קשה להשגה והכרה שכלית, משום שאנו חיים בעולם בו החומר הינו בעל נוכחות יתר. אולם על האדם להתאמץ להוריד את המסכה הגשמית המסתירה את המציאות האמתית, ולגלות את מוצא פי השם המוסתר בכל דבר. זו משימת החיים.  

כשם שתחילת הבריאה השתלשלה מן המאמר האלוקי הראשוני, עד שהיא קיבלה את אופייה וצורתה הגשמית/פיזית התואמת לעולם העשייה החומרי, כך כל שפע אלוקי היורד לעולם מאז ימי בראשית, תחילת השתלשלותו הוא בצורה רוחנית, הלובשת אט אט צורה גשמית – "אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם, שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם, הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ, הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם, וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" (נחמיה ט, ו). "אתה מחיה" – כעת, בהווה.  

ידיעה זו, הייתה פשוטה בתכלית אצל בני דור המדבר. הם חוו זאת על בשרם במשך ארבעים שנה! ארבעים שנה הם אכלו לחם אלוקי/רוחני, שהשביע גם את גופם הגשמי. בני דור המדבר חשו וחוו את מוצא פי השם בכל הקורות אותם. רק את זה הם ראו.

והנה, בני ישראל מתעתדים להיכנס אל הארץ הטובה, ארץ שפריה שופע ותבואתה מרעננת, המן עתיד להיפסק והם ישובו לאכול לחם מן הארץ.

בורא עולם רוצה שבני ישראל יזכרו לנצח, שלא הקמח והמים הגשמיים הם המשביעים את האדם, אלא המאמר האלוקי הטמון בתוכם. כיצד ניתן לשמר ולחדד את הידיעה הזו גם כאשר הם יזיעו קשה בעבודות האדמה עבור פת לחמם? כיצד ניתן להגיע למצב בו אדם יודע שמוצא פי השם הוא זה שמשביע אותו, למרות שהוא מאמץ את כפיו בחרישה וזריעה?

הפתרון מופיע בפרשתנו, במצוות ברכת המזון – "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת השם אֱלֹקֶיךָ, עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, י).

שתי דרכים יש בהן יכול אדם ליהנות ולשבוע מן העולם הזה. יש שובע שאמנם ממלא את הגוף, אך מרוקן את הנפש ומרחיק חלילה את האדם מבוראו, כמאמר הפסוק: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב, טו), ויש שובע המקרב את האדם לבוראו. במה זה תלוי? ביחס האדם אל מעשה האכילה. אם האדם מתייחס אל האכילה בתור "כוחי ועוצם ידי" ובמבט גשמי של עינוג הגוף בלבד, אכילה זו מרחיקה את האדם מבוראו, אולם אם האדם מתייחס אל האוכל כמתנה מהשם, הוא מודה על האוכל והוא מכוון באכילתו להיות חזק כדי לאגור כוח לעבוד את השם, הרי אכילה זו מקרבת את האדם אל בוראו.

ההבדל בין שני סוגי האכילות הללו, באים לידי ביטוי בברכותיו של יצחק לשני בניו – יעקב ועשיו. יעקב התברך בברכה: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" (בראשית כז, כח), וגם עשו קיבל לכאורה את אותה ברכה: "הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל" (בראשית כז, לט). מה ההבדל בין שתי הברכות הללו?

יעקב ועשו אכן התברכו באותם המשמנים ובאותו הטל עצמו, אבל הבדל גדול יש ביניהם. אצל יעקב נאמר "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ". יעקב וכל מי שהולך בדרכו מכיר בנתינה זו את ידו המושטת של הקדוש ברוך הוא. יעקב חווה וחש במשמני הארץ את נקודת החיות האלוקית. עשו לעומתו, "התברך" במציאות גשמית, נטולת כל חוויה אלוקית. עשו וכל מי שטועה אחריו קולט את הצרכים הגשמיים שלו, אבל ללא קשר למקור ההאצלה השמימי שלהם.

נמצא אם כן, שאותו "טל שמים" ואותם "משמני הארץ", מתחלקים בין יעקב לעשו באופי הקליטה שלהם. יעקב נוטל עמהם את התחושה של חסד השם, ועשו מבחין בהם רק חומר ותו לא. השפע שיעקב התברך בו, מקשר אותו לאלוקיו, וההרחבה הגשמית לא רק שהיא אינה מהווה מסך חוצץ בינו לבין אלוקיו, אלא להיפך, היא מחברת אותו לבוראו, ואילו ברכתו של עשו הינה מציאות חומרית המנתקת אותו מקדושתו של הבורא.

כל אדם יכול לבחור לעצמו את הדרך, כיצד הוא ייגש ליטול מברכת העולם הזה. כשאדם נוטל את ידיו טרם האכילה והוא מברך תחילה וסוף, כל אכילה וכל נגיסה מקשרת אותו לאלוקיו.

הלחם המוזכר, מהווה משל לכל תחומי החיים. עלינו לזכור שבכל דבר יש את מוצא פי השם, ממנו יוצאת החיות, ורק אליו יש לכוון.