מה חשוב ועקרוני גם בחום של אוגוסט? הווטסאפ של רהב-מאיר

לזכור גם בחופש

הדברים האלה נכתבים במהלך ארוחות בוקר לילדים, שנמרחות והופכות לארוחות צהריים, ותוך כדי מחשבות על תעסוקה להמשך היום. אני מניחה שאצל רבים מכם – זה גם המצב שבו הדברים נקראים. הצצה חטופה בפרשת השבוע שמלווה את שיא הקיץ והחופש הגדול, פרשת "עקב", מגלה כי היא שני ביטויים חוזרים בה שוב ושוב – לזכור ולשכוח. הפרשה מדגישה שוב ושוב מה חשוב לזכור, ומה אסור לשכוח.

מכירים את ההמלצה השחוקה הזו לחופש הגדול, לבנות סדר יום ולחשוב מה הדברים החשובים ביותר, גם כשכל המסגרות מסביב מתפרקות ונעלמות? כל היועצים הרי אומרים לשבת לישיבה משפחתית, ולהחליט מה הכללים של הבית בחופשה, גם כשקמים מאוחר ואין חוגים ושיעורי בית ומטלות. ובכן, באופן די דומה, הפרשה קוראת לנו לחשוב – ערב הכניסה לארץ – על הדברים הכי משמעותיים עבורנו, ולהציב אותם במרכז חיינו, למרות כל הטלטלות והאתגרים שעוד יהיו. הנה רק כמה ציטוטים מהפרשה: "זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ", "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ", "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח", "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח", "זְכֹר אַל-תִּשְׁכַּח". צריך עוד דוגמאות?

פרשת השבוע מרבה בתזכורות האלה בגלל המעבר מחיי המדבר אל החיים בארץ ישראל, אבל זו קריאה שמתאימה לכל מצב בחיים שבו הכללים משתנים פתאום – לבדוק איפה אפשר להתפשר ולוותר, ומה חשוב ועקרוני, גם בשיא החום של אוגוסט.

פילוסופיה בתוך כל ביס

החיים לא מתחלקים לשיעורים ולהרצאות, ואז לחיים עצמים. ברכת המזון לוקחת את כל העקרונות הגדולים והפילוסופיים שעליהם אפשר לדבר הרבה - ומכניסה אותם ישר אל תוך המטבח והשולחן, אל הסנדביץ' בהפסקה.

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" - נאמר בפרשת השבוע, פרשת "עקב". מכאן לומדים שברכת המזון היא הוראה מפורשת מהתורה. יש לברך לפני שאוכלים משהו, אבל גם אחרי שכבר אכלת ושבעת - גם אז - "וברכת".

רבי נחמן מברסלב כותב: "אכילת האיש הישראלי יקרה מאוד", וגם מסביר איך כל ברכה מהברכות השונות על המזון היא פשוט שיעור שלם בפני עצמו - "המוציא לחם מן הארץ", "בורא פרי העץ", "שהכל נהיה בדברו" - יש פה עולמות שלמים של תוכן, אם רק עוצרים ומקשיבים למילים של הברכה.

יש פרשנים שמדגישים איך פרט בימים אלה של קיץ, טיולים וחופשות, הפרשה מראה איך לקחת דיבורים ותפיסות מתוך בית המדרש, ולהכניס אותן גם אל המנגל על שפת הכנרת, וגם בשלוק של מים שלוקחים ממימייה בדרך.

בתיאבון.

הפרשה דרך החלון

רועי זיסמן, בן של חברה, עלה השבוע לתורה. הוא לומד בכיתה ז' בתיכון "בויאר" בירושלים וכשהוא קרא (מקסים!) את הפסוקים של פרשת "עקב", חשבתי איך ילדים בני 13 הקריאו את הפסוקים האלה בעבר. הפרשה הרי מדברת על היציאה שלנו לגלות, ועל הסיכוי לחזור לכאן. הרבה דורות קראו את הפסוקים האלה מרחוק, על איזו ארץ מובטחת ולא מוכרת. נערים שהגיעו לבר מצווה בפרשה הזו חשבו על כל הפסוקים האלה כחלום. אבל רועי קרא, ואפשר היה להסתכל החוצה מהחלון ולראות: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ חִיטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ".

וכשהוא המשיך לקרוא, אפשר היה לפתוח מהדורת חדשות ולשמוע את הפסוקים. הפרשה הרי לא מפסיקה להזהיר את מי שזוכה לשבת בארץ הזו: לא לשכוח את העבר, להפנים את המסרים של יציאת מצרים, לא להתמלא בעצמנו, לא להפוך ל"עם קשה עורף", לא ליפול לתרבות שהיא "תועבה" או לתרבות של "כוחי ועוצם ידי" (נשמע מוכר?). בהמשך הפרשה הפסוקים ממש "מתחננים" שנשים לב לאלמנה, ליתום, לחלש, שנגמול חסדים, שנשמור את הברית המיוחדת שלנו עם המקום הזה. אלה לא סתם מילים יפות. לפי הפרשה כל זה קריטי לביטחון ולהישרדות שלנו כאן.

מזל טוב, רועי. שנזכה.

בניהו יום טוב: לחוס ולהשלים

גם בשיא המריבה, צריך לשים לב מה אומרים. השפה שבה אנחנו משתמשים קובעת ומשפיעה ועלולה להחריף את המצב. פרשת השבוע ("עקב") מתארת את מתן לוחות הברית בפעם השנייה. בפעם הראשונה – העם עשה עגל זהב אחרי מתן תורה, ומשה שבר את הלוחות. מה קרה שם ברגעים ההם? איך משה רבנו שמע, על פסגת הר סיני, שהעם למטה עשה עגל? משה משחזר בפרשה את המעמד באוזני העם: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר, מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה". למה נכתב כאן רק "עשו להם מסכה"? הם הרי עשו עגל מסכה, והשתחוו לו, ועבדו אותו. למה לבחור בניסוח מינימליסטי ועדין ומרוחק כזה? בספר הנפלא "שערי אהרון" מצאתי את ההסבר הבא: "נאמר 'עשו להם מסכה', והטעם שלא אמר 'עגל מסכה' - מפני שחס על כבודם כי היה העניין הזה להם דבר מגונה מאוד מאוד".

כלומר, אלוקים לא אומר בצורה מפורשת מה היה החטא החמור, אלא בוחר בלשון עדינה יותר. אם יש קשר וברית ועתיד משותף, ואם רוצים למחול ולסלוח ולהמשיך ביחד, לא צריך להזכיר את כל החטאים ולפרט את כל השגיאות. להיפך. עדיף לטשטש ולמזער, לא להשפיל ולא להזכיר נשכחות. הנה, אפילו כשמדובר בעגל הזהב המפורסם, אנחנו רואים ויתור על המילה המרכזית, "עגל", כדי לחוס על כבודם של מי שחטאו.

ההמתנה היא העיקר

טוב, הרב שמשון רפאל הירש אומר פה משהו מהפכני לגמרי - מעמד הר סיני הוא כאילו שולי לעומת ימי ההמתנה למשה רבנו אחר כך. והקביעה הזו רלבנטיות לכל סוג של זוגיות, קשר ועשייה:

במעמד הר סיני קיבלנו בחגיגיות רבה את התורה. אבל תוך זמן קצר הגיע חטא עגל הזהב, והלוחות נשברו, ומשה עלה להר שוב, לבקש מחילה, לנסות להתחיל מחדש. ואז – אז החלו ימים שלפי הרב שמשון רפאל הירש הם חשובים הרבה יותר. ימים של עבודה עצמית, שמתוארים בפרשת השבוע. אנחנו רגילים לשמוע על משה רבנו ועל ימי התפילה הרצופים שלו, אבל בארבעים הימים האלה גם העם עבר תהליך משמעותי של חרטה ושל חשיבה מחדש. הלוחות כבר התנפצו לרסיסים, אבל דווקא אז הם החדירו ללבם את מה שנכתב עליהם. באותה תקופה העם גם לקח אחריות רבה על עצמו, כיוון שהמנהיג לא היה שם לצידו, והוא היה צריך להתמודד לבד. כל יום של המתנה (יבוא? לא יבוא? יסלחו לנו? לא יסלחו?) – היה יום של לימוד. ככל שחלף הזמן, וככל שהם ראו כמה משה מתאמץ עבורם, הם גם העריכו יותר את התורה ואת הברית שנוצרה כאן ורצו להמשיך אותה. מה המסקנות? הנה רק כמה:

תהליכים ארוכי טווח משפיעים יותר מאירועים חד פעמיים.

אם אנחנו רואים שדמות חינוכית מתאמצת עבור משהו בשבילנו, גם אנחנו לומדים להעריך את הדבר.

גם אחרי תקלות וקלקולים חמורים אפשר לתקן, בתנאי שבאמת רוצים להשתנות, בתנאי שמחליטים לחשב מסלול מחדש.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949