הטור המאויר לפרשת עקב: השבת הראשונה שלנו אצל משפחה חרדית

זוכרים את התמימות שהיתה לנו בתחילת התשובה?.... אני זוכר את הטלפון הראשון שקיבלנו ממשפחה חרדית שהזמינה אותנו לארוחת שישי בערב, הם קראו לזה "ליל שבת"...

אשתי הכינה אותי לפני כן, "אתה זוכר שסיפרתי לך על האישה החרדית שפגשתי ברחוב"?.

"נו..."? שאלתי בחשד.

"אז היא ובעלה רוצים להזמין אותנו לסעודת שבת", התלהבה.

"עזבי אותי, לא מתאים לי", אמרתי בלי להתלבט.

"מה אכפת לך, בוא נלך", ביקשה.

"את יודעת שאני אוהב להיות בבית!".

"נו..., זה לא בסדר, תמיד עושים מה שאתה רוצה, תוותר פעם אחת, יש לי הרגשה שאתה תהנה!", המשיכה לשכנע.

"אני אצטרך לשים כיפה?", נחרדתי לרגע. "תיקח בכיס ותשים לפני שאתה נכנס".

נכנעתי. "בסדר, אבל זאת פעם ראשונה ואחרונה!".

יום שישי הגיע. בדקתי את המצב. "אז מה הערב? אנחנו הולכים להורים שלי?".

"מה?! אנחנו מתארחים אצל המשפחה שדיברנו עליה!", אשתי נבהלה לרגע.

"טוב", אמרתי בייאוש, "חשבתי שירדת מזה".

* * *

עמדנו מול דלת ביתם, מביטים בלוחית שתלויה על הדלת. "מה כתוב שם?", שאלתי את אשתי "זה שם המשפחה הכי ארוך ומסובך שראיתי בחיי! הוא תופס כמעט את כל הרוחב של הדלת!..." הגזמתי.

"מספיק עם השטויות שלך. קדימה, תצלצל בפעמון", אמרה בהתרגשות.

"לצלצל? שבת עכשיו! מה קרה לך? אני צריך להזכיר לדוסית שכמותך. לאן הגענו?".

דפקתי בדלת. קולות של ילדים נשמעו ברקע. "נו, למה אף אחד לא בא לפתוח?", לחשתי. סיבוב מפתחות נשמע, ונפתחה הדלת. הבטנו למטה וראינו ילד קטן. "שלום, חמוד", אמרה אשתי, "איפה אמא?". הילד חזר בריצה אל תוך הבית וצעק "אמא, החילונים הגיעו!". הפנתי את המבט אל אשתי. "אפשר עוד לברוח...". "די, די תפסיק".

חיש מהר הגיעה לקראתנו 'האשה החרדית'. "שבת שלום", אמרה בלבביות. "ברוכים הבאים, כמה טוב שבאתם, בואו תיכנסו, בעלי תיכף יחזור מבית הכנסת".

היא הובילה אותנו אל הסלון שבמרכזו עמד שולחן גדול ערוך ומוכן לסעודת מלכים. בינתיים התיישבתי על ספה צדדית, אך היא כמעט 'בלעה' אותי... "אל תשב שם, יש חור", אמרה בעלת הבית. "זאת ספה שמישהו רצה לזרוק ולקחנו אותה... תשב בקצה השני".

דפיקות נשמעו ונפתחה הדלת, "גוט שאבעס!" זה כנראה בעלה... בהיתי, אשתי נתנה לי מרפק "תעמוד, תעמוד, לך תלחץ לו יד", "שלום עליכם" ניגש אלי ונתן לי לחיצת יד חזקה שלוותה בחיבוק לבבי... "כמה טוב שבאתם, בואו, שבו שבו, אנחנו כבר מתחילים לאכול".

ברוך ה'! התיישבנו לאכול, הייתי כבר ממש רעב. "שלום עליכם מלאכי השרת", התחילו כולם לשיר במקהלה. חשבתי שאולי התבלבלו, כי הם חזרו על אותו משפט כמה וכמה פעמים. אחרי שסיימו חשבתי לעצמי "יופי, עכשיו אוכלים". מסתבר שהיו להם תוכניות אחרות! "אשת חיל מי ימצא". הבטתי באשתי וראיתי איך היא מתמוגגת. "אתה רואה? ככה אני רוצה שתשיר לי כל שבת"!

ברוך ה', בעל הבית ערך את הקידוש ולאחריו הגיע האוכל. "מי רוצה דג?", שאלה האמא. "דג?", קפצתי, "בטח, אני אשמח!". "בבקשה" אמרה והניחה לי על הצלחת משהו שנראה כמו קניידלך ביום רע. "מה זה?" לחשתי לאשתי. "זה הדג!". "את רצינית? מה זה הגזר הזה עליו? זה נראה כאילו יש לו כיפה, ממש 'חזר בתשובה!'..." באותו רגע הוצאתי מאשתי הבטחה שדבר כזה לא יכנס אלינו הביתה.

"טוב, עכשיו נשיר!" אמר האבא. "איזה שיר אתה מכיר?", שאל אותי בנחמדות. מה הוא 'מתקיל' אותי עכשיו?", חשבתי לעצמי. "אדון עולם!", נזכרתי פתאום. "אהה, זה באמת שיר יפה אך הוא לא קשור לשבת. ילדים, תצטרפו אלי 'קה ריבון עולם'".

אחרי כמה שירים התרגלתי לרעיון, והתחלתי להתרשם מכל האווירה. "תראי איזה יופי", אמרתי לאשתי, "איזו אחדות יש במשפחה הזאת, ממש עושה לי חשק".

"חשק למה?", שאלה בעיניים בוהקות.

"חשק לשולחן שבת כזה, למשפחה כזאת. אצלנו בשבת תמיד היינו אוכלים עם הטלוויזיה ברקע, והתקשורת היחידה בין אחד לשני היתה כשמישהו ביקש שיעבירו לו את המלח...".

"אני מאד שמח שאתם נהנים", אמר האבא, "זאת זכות גדולה מאוד בשבילנו!". נהניתי מהדרך בה הקפיד לתת תשומת לב לכל הילדים. האוכל היה רק נלווה.

בעלת הבית ניגשה למטבח, ואשתי אחריה. הבנתי שמתקדמים בסעודה. בעצם, עדיין לא אכלתי משהו נורמלי. הריר לא הפסיק לנזול. רמזתי לאשתי שתארגן לי משהו משביע, בזמן שאני ניגש להתפנות. כשחזרתי אכן ראיתי 'משהו' על הצלחת. הזזתי את זה מעט, וזה התנועע ברטט... שאלתי את אשתי "לא הגישו מנה עיקרית? למה קיבלתי ג'לי?".

אשתי צחקה עלי, "זה לא ג'לי, זאת רגל קרושה".

"רגל מה?".

"קרושה! רגל קרושה!".

"עד כאן" אמרתי לאשתי, "אם חזרה בתשובה כוללת חיוב לאכול את הדבר הזה, אני  מוותר כבר מעכשיו!"

"למה אתה לא אוכל?", שאל אותי האבא, "אתה לא רעב?". "לא, לא. אני צמחוני!", עניתי מיד. "אהה, באמת חבל שלא אמרתם לנו. ממתי אתה צמחוני?", שאל. "מעכשיו!", אמרתי מבלי לחשוב יותר מידי.

הגענו לסוף הסעודה. "מי רוצה קינוח?", שאלה האמא, וכל הילדים התלהבו. "אני, אני, אני...". הייתי מהוסס, מה יגישו הפעם? ברוך ה', אזעקת שוא! זה היה סלט פירות... לא זוכר מתי עוד התענגתי כל כך על סלט פירות!

כולם בירכו את ברכת המזון, וקמו במטרה ללוות אותנו אל הדלת. "תודה רבה, באמת זיכיתם אותנו!", אמרו ההורים. "נהניתם? איך היה האוכל, בסדר?", שאלה האמא, והאבא הוסיף "תדעו לכם שאם האוכל יוצא טוב - זה בזכות האורחים!".

"מה, אני כזה גרוע?" חשבתי לעצמי... "נשמח שתבואו אלינו שוב!". "בלי נדר, בלי נדר", אמרתי וסימנתי לאשתי את כיוון היציאה...

"נו, איך היה?" שאלה אשתי... "האמת? הצד הרוחני שבי שבע".

"יופי! אני ממש שמחה... אז לאן אתה הולך עכשיו?"

"להורים שלי!".

"למה?".

 "להשביע את הצד הבהמי שבי!".

השורה התחתונה: יהודי אינו יכול להגיד שאכילה היא דבר שאינו שייך לקדושה,והיא נועדה רק בכדי לקיים את הגוף! אנו נבדלים מבעלי החיים שאוכלים רק לצורך קיומם. וממילא כשאדם אוכל בשבת ומטרתו היא לקיים חיוב סעודות שבת ועונג שבת, אז אכילתו נחשבת כמו לאכילת המן.עצם צורת אכילתו של היהודי וכוונתו יש בה עבודת ה' השלימה, שבה הוא יכול להתעלות ולהתקדש גם בחלק הגשמי וגם בחלק הרוחני.