סיפור קצר: חיים על נייר

הכיתה התרוקנה, כל חברי הרימו את כיסאותיהם. למרות זאת הייתי נחוש לסיים את העתקת הנושאים שהפסדתי בשיעור גמרא. בכל רגע שהרמתי את ראשי ראיתי מולי יער של קרניים מרגלי הכיסאות. דפדוף לעמוד הבא גילה לי שורה נוספת. העתקתי אותה וערמתי את כל הספרים והמחברות. הנחתי אותם במהירות בארון הכיתה והסתובבתי לצאת. אני משער שפי נפער בתדהמה כשראיתי את העומדים מולי - המנהל, ולצדו דמות שהכרתי היטב, אך ברור שהיא לא הכירה אותי: המיליונר הרשל ברכופף שעל שם אביו נקרא החיידר שלנו "ברכת מרדכי". כשאני נבוך לחלוטין נגשתי אליהם והושטתי יד מהוססת לנדיב, הוא לחץ אותה בחום והתעניין בשמי. הצגתי את עצמי.

פניתי שוב לצאת אבל הנדיב הרים יד ושאל "אוכל להיעזר בך?". בי? אדם עשיר כמוהו זקוק לעזרתי? הופתעתי, הצצתי במנהל, על פניו לא  נראה שהוא יודע במה מדובר. שתקתי, אולי לא הבנתי את ההלצה?

הנגיד החווה בידו לכיוון הארון ושאל "תוכל לעזור לי לסדר אותו?" הסמקתי, ארון הכיתה שלנו היה נראה כמו ארון שלא סודר חודשים ארוכים, ולמעשה, זה באמת היה מצבו, כשמיהרנו לצאת היינו דוחפים את הספרים לארון מבלי לבדוק, גם עכשיו דחפתי את כל הספרים שהיו על שולחני בערבוביה. אף פעם לא נתתי את דעתי למראה שלו. וכעת אחרי התוכחה המרומזת של ר´ הרשל, לא ידעתי את נפשי.

"אני אסדר" התנצלתי.

ר´ הרשל התקרב לארון, המנהל ניסה להניא אותו. "זה בסדר, הוא יסתדר לבד" ראיתי שהוא נבוך, והבנתי. לא זה המראה שהוא רצה שממנו יתרשם התורם הדגול של החיידר.

התורם הדגול דווקא שכח כנראה את הגדרתו, שכן הוא החל להוציא ערימות ספרים מארון, ולהניח על השולחנות הסמוכים. כמובן שהמנהל הצטרף אליו. עמדנו שלשתינו, ממיינים את הספרים לפי סוגים, גמרות, סידורים, חומשים ומשניות, ולהבדיל ספרי חשבון ומחברות. הנדיב פיקד על המלאכה כשהוא מסביר לי שבמידה והספרים יונחו בארון בשכיבה - יש להקפיד שלמעלה יעמדו חומשים, תחתיהם נביאים ולמטה תהילים, לפי סדר התנ"ך. אחריהם גמרות ומפרשים, ומתחתיהם ספרי קודש נוספים לפי סדר הדורות. המנהל ביקש ממני להוציא לו ערמה נוספת מארון, הגשתי לו אותה, בוש להביט בפניו. הנגיד ראה את מבוכתנו ולבו נכמר. "אספר לכם סיפור בתמורה לעזרה", אמר והצביע עלי, "רצוני שכל ילדי החיידר ישמעו אותו מחר מפיו של נחמיה בתור פתיחה למבצע". הוא הוציא מכיסו מספר שטרות ונתן למנהל למימון המבצע. המנהל המופתע הודה לו, שנינו הבנו שיש לו עניין מיוחד עם ספרי הקודש.

 

שתקנו.

 

והוא החל לדבר.

 

"לפני השואה התגורר אבי בעיר קטנה ליד ברלין, אביו היה שמש בית הכנסת והתפקיד עבר אליו. כחלק מתפקידו היה עלו לסדר שולחנות וספסלים, ולהניח עליהם את העוגות בקידושים. לדאוג לספרי קודש תקינים ולא מחוסרי דפים, לגנוז את ספרי הקודש שהתבלו ושאר תפקידי השמש.

 

בבוקר שאחרי ליל הבדולח הוא יצא מבוהל מהבית. הרחובות היו מלאים שברי זכוכיות. שברי הזכוכיות לא היו אלא חלונות בתי כנסת וחנויות יהודיות שהוצתו ונשברו בזדוניות על ידי בריונים משוסים וחמומים. יהודים רבים נהרגו באותו לילה, ספרי תורה נשרפו. החשש לעתיד מילא את כולם. אבי הסתובב מזועזע ובחן את ההרס של בית הכנסת שכה אהב. הוא ארגן ככל שיכל. ולקח את הסידורים והספרים השרופים לגניזה. בדרך הבחין בדפים רבים המתעופפים ברחובות, דפים שעפו מבתי כנסת נוספים, הוא אסף גם אותם והמשיך בדרכו, בימים הבאים הוא הרים ללא הרף דפים קדושים. מנשק אותם בדחילו ורחימו, ואוסף לשקית שבידו. היו שם דפי תפילה מוכתמים בדמעות של נשים צדקניות ואיתם שכנו דפי גמרא על עשרת הרוגי מלכות, מתחת בצבץ דף מתפורר שהשלים את ההדרכה שלא להתוודע לרשות. אבי אסף את כולם בשקדנות. קבר והמשיך למלא שקים, סביבו נפלו אנשים בירי חיילים. אך בו לא נגעו. לא פעם התקלסו בו בריונים, חיילים כיוונו אליו את כידוניהם אך אף אחד מהם לא פגע בו באופן ממשי. אבי תמיד ראה את הצלתו הניסית מהמלחמה. כזכות בעקבות מאמציו לשמור על קדושת ספרי קודש ולמנוע בזיונם".

ר´ הרשל התבונן בנו, והמשיך, "כאשר נפתחו חלק מהארכיונים של הגרמנים לציבור הרחב, הלך לשם  ידידי מנחם הרמס, חוקר נלהב של תולדות היהודים באירופה ציפינו לשמוע ממנו דברים מרתקים על קורות עמנו, כשחזר מנחם הוא הופיע בביתי עם מזוודותיו. הבטתי בו וניסיתי להגדיר את מראו. המום אולי? הוא שמא מזועזע? גם מופתע. ´הרשל´, הוא אמר לי, ´איפה אבא שלך?´. קראתי לאבי וישבנו לשמוע אותו. הוא שתק דקות ארוכות ואז אזר אומץ והרים עיניו לאבי, ´בזכות מה ניצלת מהשואה?´. אבי חזר על סיפורו, סיפור שמנחם כחברי מילדות שמע פעמים רבות. מנחם הביט בו וסיפר ´אתה מוזכר בארכיון הגרמני´. ´אני?´ כצפוי אבי הופתע מאוד. היום הוא עשיר, אך מה עשה לפני המלחמה שיכל לגרום שיתעניינו בו הנאצים?

"בין המסמכים שעברתי עליהם הופיע פקודה ממפקדה גרמנית חשובה, בפקודה זו הובהר שמכיוון שיש חשש שתקום תרעומת מאומות העולם על האומה הגרמנית על שהשמידה עם שלם, כפי שחשבו הנאצים שיצליחו חלילה וב"ה תוכניתם לא יצאה לפועל, הוחלט באסיפה בכירה להורות להותיר בחיים קבוצה מצומצמת של יהודים החולים במחלות נפש ורוח. יהודים אלו ישמשו ככסות לתלונות על השמדת עם לאמור: ראו את השרידים הבודדים שנותרו, כל העם היהודי היה כזה, משוגע. וכי היה טעם להותירם בחיים?". מנחם השתתק ואגר אוויר, אבי ואני הבטנו בו בפליאה. מה הקשר של הסיפור עד כה אלינו?

"אתה, ר´ מוטל" הוא פנה לאבי "מוזכר ברשימה הסודית הזו בתור אדם שיש להשאיר מכיוון שהוא משוגע!".

"למסמך היו מצורפים מכתבים של ראשי מפקדות גרמניות בכירים. ובו הם רשמו שמות של משוגעים יהודיים שהם עומדים להקפיד שיישארו בחיים. וביניהם הם רשמו אותך! הם ציינו שם שאתה הולך ברחובות ומרים בקביעות כל פיסת נייר שאתה רואה, ואפילו מנשק אותה! הם ציינו שאתה מארגן לך מאגרי ניירת עצומים כאלה וקובר אותם באדמה! הם הדגישו שמדובר באדם משוגע בצורה בולטת המתאים לקריטריונים הנדרשים. ואכן הוועדה אישרה אותך כמשוגע לשימור שישמש כחלק ממוזיאון חי של העם היהודי".

ר´ הרשל השתתק, ולא אני ולא המנהל הופתענו מהדמעות שעמדו בלי בושה בצידי עיניו, הוא לא התבייש כי גם בעיננו עמדו דמעות, ואנו לא התביישנו כי ארון הכיתה היה מסודר בצורה מופתית המכבדת את ספרי הקודש. וידענו שבמצבו זה הוא יישאר. וילמד על הגורם שמחייה את העם היהודי.

 

את הדממה קטע הפעמון של החיידר, חברי שגרים בקרבת מקום מספרים לפעמים שהוא מזייף ומצלצל בשעות מוזרות, הפעם הוא עשה זאת בזמן הנכון. הנעימה שלו שטפה את החדר, ומה יכולנו לעשות חוץ מאשר לחייך באהבה כששמענו את מילותיו הקדושות של האור החיים מתנגנות?