"אמא, האם את שונאת אותי?"

אמי היקרה,

אני אוהבת אותך מאוד ואני יודעת שגם את אוהבת אותי מאוד... בעצם, אני לא יודעת. אני דווקא לא יודעת בכלל. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שאמרת לי ״אני אוהבת אותך״ בכנות, אני באמת לא זוכרת. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שנתת לי מחמאה, או שאמרת לי כמה שאת גאה בי... אני לא זוכרת. 

אמא, את אף פעם לא מבינה למה אני נעלבת כל כך כשאת מעירה לי. את קוראת לי ״רגשי״, אבל אני לא רגשית בכלל. אני נעלבת כי אלו המילים היחידות שיוצאות לך מהפה, כשאת סוף סוף מדברת איתי. הערות, הערות והערות, וזה פוגע.

האם אני כזאת רעה, שאין לך אפילו דבר אחד טוב להגיד לי עליי? אמא, אני כל כך משתדלת לשמח ולכבד אותך. תמיד עוזרת בבית, מטפלת בילדים בצורה שאף בת בעולם לא עושה, ונלחמת בכל כוחי להיות ילדה טובה וממושמעת שתסב לך נחת, אבל דומה שאת עיוורת לכל זה, ואף פעם לא אומרת לי ולו מילה אחת טובה.

אני זוכרת, שבאחד השיעורים ששמעתי כשהייתי בכיתה, היה כש המורה החלה לדבר על החשיבות של ביטוי האהבה של ההורים כלפי ילדים. היא סיפרה כמה זה חשוב וקריטי בהתפתחות שלהם, והפליגה בחשיבות של המילים הטובות הללו. "אם הורה רק יודע איך לספק את צרכי הילד שלו מבחינת פיזית, כגון אוכל וביגוד, אבל הוא לא מחמיא או מבטא את אהבתו לילדיו - הדברים הגשמיים לא שווים  כלום...", וכשהיא אמרה את זה, ליבי לא עמד לי יותר נוכח המעמסה הכבדה שאני סוחבת כל כך לבד, עד שהתחלתי לבכות. זה שבר אותי.

אמא. כמה הייתי רוצה שתחבקי אותי. כמה הייתי רוצה שתחייכי אליי. כמה הייתי רוצה שתראי אותי באמת. את כל הטוב שבי, את כל ההשתדלות שלי לשמח אותך ולמנוע ממך כל שביב של צער. אבל את נותרת קרה. מאוד קרה... עד שלעיתים אני אני מרגישה שאת שונאת אותי...

אני אמנם כבר בת 19, אבל עמוק בפנים אני מרגישה שאני זקוקה לך כמו ילדה בת שנתיים.

המחשבה היחידה שמנחמת אותי ונותנת לי כח כרגע, היא התקווה שדרך החוסר הכל כך עמוק שלי באהבה שלך, בעזרת ה׳ כשאני אהיה אמא - אדע לבטא את אהבתי לילדיי, כמו שאף פעם לא קיבלתי, כמו שאף פעם לא העזתי אפילו לחלום.

זה לילה עכשיו, ואני לא יכולה להפסיק לבכות, שעה שכל העולם נם את שנתו, אבל ליבי ער, וזקוק כל כך לאהבה שלך, אמא. כוחות נפש רבים לקח לי כדי לכתוב לך את המכתב הזה, וכולי תקווה, שלא רק את תקראי אותו, אלא כל ההורים באשר הם.

הורים יקרים, אל תחסכו מחמאות מילדיכם. אל תתקמצנו כשזה מגיע לדבר הכי פשוט וזמין, שאתם יכולים להעניק בשפע: אהבה וחום. בסופו של דבר, אתם לא מבינים איזה נזק אתם יכולים לגרום לנפש של הילדים שלכם, כשאתם חוסכים את זה מהם. אל תחשבו שהם יודעים שאתם אוהבים אותם... אל תיקחו את זה לעולם כדבר שהוא מובן מאליו.

כי בסופו של דבר, הם לא יידעו - אם לא תגידו להם. 

ממני,

הבת שכל כך זקוקה לאהבה.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il  ואולי נפרסם גם אותו.