חורבן הבית דצפת

"אחמד, למען ה', תרחם, חוס על חיי", התחנן ר' יצחק ממאן, תושב העיר העתיקה בצפת, לעבר שכנו אחמד שהכה אותו עזות במקלות. "הצילו אותי. הצילו". אולם הצווחות והתחנונים כמובן נפלו על אוזניים ערלות של הערל הישמעאלי. הוא צנח ארצה.

ר' יצחק חשוך-בנים וערירי היה. שעה שהפורעים הערבים הרבים הסתערו על הרובע היהודי בעיר, שהה בביתו הנעול. אך מששמע את זעקות השכנים היהודים המבקשים עזרה חיש, יצא מביתו כדי להגישה. התוקפים החייתים הסתערו עליו והכו אותו למוות. כן כן, קראתם טוב, השכנים שעד אמש חייכו חיוך מסביר-פנים, לכאורה.

* * *

סיפורם המדמם של פרעות תרפ"ט בצפת לא זכה לתהודה ציבורית מספקת. הכול מכירים את פרעות תרפ"ט בחברון, שבמסגרתן נהרגו בחרב עשרות בני ישיבה מישיבת 'חברון' המעטירה, ובוצע גם ונדליזם אדיר ברכוש. פחות את הפרעות בצפת. יש שהגדירו את הפרעות בצפת כ"חברון השנייה". ובמידה מסוימת, לא בכדי.

אבל לפני כן קצת היסטוריה על קצה המזלג: עד שנת תרפ"ח חיו היהודים והערבים זה לצד זה בדו-קיום. אולם ערב שנת תרפ"ט החלו היחסים להתערער. היו אז התקוטטויות קטנות בין יהודים לערבים באשר לזכות העם היהודי לשפוך שיחו בכותל המערבי. מופתי חאג' אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, טען בדרשתו המסיתה והדמגוגית כי היהודים מתכוונים לפגוע באתרים החשובים לאסלאם, ובכך ליבה את הרוחות. כתגובה לכך צעדו כ-600 יהודים בתל אביב בקריאה ש"הכותל שלנו". כמה שבועות לאחר מכן, לאחר דרשה מסיתה נוספת, החלה תקופה של אלימות קשה נגד יהודים. היא החלה בירושלים ומשם התפשטה לכל הארץ, כאשר כנופיות ישמעאליות מחוללות פרעות נגד יהודים גם בחברון, במוצא, בצפת וביישובים נוספים.

העיר העתיקה בחורבנה (מארכיו מוזיאון המאירי)

המושבה הר-טוב, בת 130 הנפשות, הותקפה בידי ערביי הסביבה. כל התושבים התבצרו באחד הבתים כשברשותם חמישה רובים. בכל פעם שהפורעים התקרבו אל הבית, נפתחה עליהם אש רובים והם נסוגו לאחור. בינתיים פשטו הפורעים על החווה ועל בתי המתיישבים ובזזו מכל הבא ליד. לקראת חצות הגיעו למקום כוחות צבא בשתי מכוניות משוריינות, וכמה יריות הניסו, בסייעתא דשמיא, את הפורעים. כל התושבים הועברו ברכבת לתל-אביב, והיישוב הקטן נהרס כולו בידי הערבים. גורל דומה לזה של הר-טוב פקד גם את כפר-אוריה הסמוך וגם את היישוב הקטן באר-טוביה שבדרום הארץ. קיבוץ חולדה ספג גם הוא מהפרעות, כאשר בוצעה בו ביזה רבה ובהמשך הועלה באש.

הפרעות גבו קרבנות רבים בעיקר בחברון, שם נהרגו 67 יהודים באכזריות שאין כמוה. מאות נוספים נפצעו. בחיפה וירושלים נרצחו 13 יהודים.

הרחובות בוערים

ובחזרה לצפת: בצפת חיו למעשה אז מתי-מעט של יהודים. 2,500 מול 15,000 ערבים שכיתרו את היהודים מצפת עצמה לבד, מלבד מכפרי הסביבה. כאשר החלה הארץ לגעוש (אם בגלל הכוונה להכריז על הקמת מדינת ישראל, אם מסיבות אחרות – תלוי את מי שואלים), היה זה ברור שזה רק עניין של זמן עד שגם יהודי צפת יקבלו את המכה הישמעאלית החזקה. יהודי צפת היו מפוחדים. אחרי הפרעות בחברון, בירושלים ובמוצא ועוד, התסיסה הורגשה היטב. העתיד לא ניבא טובות.

בספרו 'תולדות צפת' מספר נתן שור ששבוע טרם הפרעות הסתובב עורך הדין הערבי צובח' אל-חידרא - חבר הוועד הפועל הערבי - בכפרי הסביבה המוסלמים והכשיר את הקרקע לפרעות. לאחר שהגיעו לצפת השמועות על אשר מתרחש בירושלים, נקהלו כשש מאות ערבים לצעדה ברחוב היהודי כשהם נושאים דגל ערבי-לאומי, משמיעים צעקות פרועות בחסות קול תופים צורמני. אבנים הושלכו אל עבר בתי היהודים, שמשות נופצו. אחד התושבים היהודיים שח לימים כי נפגע מן הרסיסים. אולם המשטרה הבריטית הורתה ליהודים להסתגר בבתיהם ולא להביע כל התנגדות לצעדה הפרובוקטיבית.

החורבן שחוללו הפורעים הערבים בלב הרובע היהודי, רחוב תרפט

את אשר יגורנו בא: לאחר קריאות צעקניות של חופיק עביד מנצור, אחד מתושבי העיר הערבים, כי "היהודים שוחטים את המוסלמים", החלה האווירה להתלהט יותר ויותר.

בשעה 5:30 אחר-הצהריים של יום חמישי כ"ג במנחם-אב זה קרה: מאות פורעים ערבים צמאי-דם מצפת ומכפרי הסביבה - בפיקודו של פואד חסן חיג'אזי, שהיה חמוש ברובה - פשטו על הרובע היהודי בשאגות-אימים: "איד'בח אל-יאהוד" (טבחו ביהודים). המרצחים השפלים היו חמושים בכלי ירי, סכינים, אלות וכל הבא ליד, ביקשו לעשות כלה ביהודי צפת, ירחם ה'. הם הגיעו מקצה רחוב י"א דהיום (לכיוון דרום העיר, היכן שכיום יש כמה בתי בוטיק) בשלוש פעימות, דרך שלושה רחובות שונים. התוצאה הייתה מרה כלענה: 17 מבניה נרצחו בדם-קר, ביניהם צדיקים וקדושים ובראשם חכם ישמעאל הכהן זיע"א – רב העיר, ועשרות אחרים נפצעו אנושות; עשרות רבות של בתים נבזזו והוצתו; עסקים נבזזו עד בלתי הותיר מהם שריד. האירוע המסחרר כולו ארך כ-20 דקות בלבד.

ציונו של רבי_ שמעאל הכהן, רבה של צפת, בחלקת קדושי תרפט

בעיתון 'דבר' דאז מופיעה ידיעה קצרה: "ביום ה', כ"ג במנחם אב, כתבו לנו מהגליל: שום מאורעות רציניים לא קרו בגליל עד היום. מרכז ההסתה הערבית הוא בצפת. ביום שבת, י"ח אב, הייתה בצפת הפגנה של 700 ערבים. הם ניסו לחדור לרובע היהודי וזרקו אבנים בבתים. המשטרה פיזרה את המפגינים. פלוגת שוטרים מחיל הספר ומטבריה עלו לצפת לעזרת המשטרה. השוק היהודי בצפת היה סגור צפת במשך כל השבוע".

העיתון ממשיך ומדווח: "במושבות ובמשקי הגליל העליון שקט גמור. השייח' מהכפר הסמוך ליסוד המעלה בא למושבה והראה מכתב מהמופתי בצפת, שיעורר מהומות. הוא קרע את המכתב לעיני תושבי המושבה והבטיח ששום דבר לא יקרה ובראשו הוא אחראי לנפשם ורכושם".

הרחוב המרכזי שאליו נכנסו הפורעים היה רחוב תרפ"ט (הסמטה המובילה מבית הכנסת 'צאנז' ל'כיכר המגינים' דהיום). מכאן גם היו מרבית הנרצחים, ה' ייקום דמם. בתחילה הציתו את מחסני הדלק של חברת 'של', והאש שפשטה במהירות הבזק בלמה מעט את התקדמותם.

בספרו 'עת לספר' מספר דוד הכהן את אשר חזו עיניו כאשר עלה צפתה ימים אחדים אחרי הפרעות: "לא האמנתי למראה עיניי. בכניסה לעיר עצרו אותי שני שוטרים ערבים. אך בראותם את המלחים עם הרובים המכודנים סרו הצידה. מיד נפגשתי עם כמה מזקני העיר. הם נפלו על צווארי בבכי תחנונים. ירדנו לעיר העתיקה בסמטאות ובמדרגות. בפינות הבתים ראיתי הרוגים. הלכתי מבית לבית. מניתי גופות שלא נאספו. ראיתי את ההרס ואת עקבות האש. גם בהערכות החמורות ביותר, לא תיארתי לי שכך אמצא את צפת ש'השקט שורר בה'".

החיילים הבריטים אדישים

מה עשו הבריטים באותה שעה? מתברר, כצפוי, שלא הרבה. "המשטרה", מדווח העיתון 'דאר היום' דאז, "פקדה על התושבים היהודים להתרכז בבית החולים 'הדסה', בבית הממשלה ובכמה בניינים אחרים. אבל מצד המשטרה לא נראו כל אותות מלחמה תקיפה במתנפלים. בעוד שאלו פצעו, ירו וטבחו הנה השוטרים הסתפקו ביריות באוויר בלבד. המשטרה אף לא ניסתה לפרק מעל המתנפלים הערבים את כלי-זינם – אף מערבי אחד לא נלקח אקדחו".

העיתון 'דאר היום' מדווח בפרוטרוט את אשר התרחש הלאה: "בתנאים האלה גדל מרצם וכחום של המתנפלים. הם התנפלו על רחובות היהודים ועשו בהם שמות. הרבה בתים הועלו באש, ביניהם בית היתומים, בית קלינגר ואחרים. את ההרוגים והפצועים הראשונים הספיקו עוד להביא לבית החולים".

שוטר בריטי מאבטח את יהודי העיר העתיקה בדרכם לסראיה (מארכיון מוזיאון המאירי)

מתברר עוד כי היו פצועים לא מעטים שנזקקו בדחיפות לעזרה כירורגית, אך לא היה אף רופא כירורגי אחד בסביבה שיחיש להם מזור. או-אז החל משא ומתן עם הערים השונות בניסיון לאתר רופא כזה. בית החולים 'הדסה' בצפת יצר קשר מיידי עם הד"ר ביטר מחיפה וד"ר מורנס בטבריה שנענו בחיוב לעלות צפתה. הם ביקשו ליווי ביטחוני לדרך, שלא נמצא בתחילה. רק בשעה 2:30 לפנות בוקר יצא ד"ר ביטר לדרך בלוויית שוטר בריטי ושומר ערבי, כשהוא מצרף אליו בהמשך את ד"ר מורנס. לאחר שעות מספר הגיעו לצפת הפצועה והמדממת.

בצפת כמובן שרר תוהו ובוהו. המשטרה הייתה זקוקה בדחיפות לכוח-עזר. לשם כך נשלחו שלושה רכבי צבא משוריינים מטבריה.

"המצב נורא", מתאר העיתון 'דאר היום'. "גוזלים ושודדים את העיר. המשטרה לא נותנת לאסוף את החללים ואת הפצועים. היהודים דרשו מהממשלה לתת להם נשק כדי שיגנו על נפשותיהם – אבל לא נענו. בבוא החיילים מטבריה הודיעו שקודם ינוחו ואחרי זה יתחילו בפעולות. בינתיים העיר בוערת, אנשים נהרגים והכול נשדד".

"המצב בעיר חמור מאוד", מדגיש העיתון שוב, כמתחנן. "הגיעו 50-60 חיילים אך לא נכנסו העירה, כי-אם נשארו עומדים ליד בית החולים. בינתיים ממשיכים הערבים לשדוד כל מה שמצאו אחרי השריפה. מלבד 8 ההרוגים שבבית החולים ישנם עוד הרוגים בעיר. אבל אי אפשר לאוספם. גם מספרם אינו ידוע".

הרעב המעיק הזעיק צרכי אוכל שנשלחו מטבריה ומהערים הסמוכות. מחיפה נשלחו 200 שקי קמח למען יוכלו לאפות לחם כדי להשקיט הרעבון.

יריות ב'סראיה'

למחרת הטבח, בשעה 12:15 בצהריים של יום שישי, לקחו הבריטים האדישים והמרושעים את היהודים ל'סראיה' – מצודה שהוקמה בפאתי צפת דאז בשלהי השלטון התורכי (כיום צמוד לרחוב הפלמ"ח), שם הם השכינו את הניצולים במשך שלושה ימים כדי להגן עליהם, כביכול, מפני הפורעים. היהודים חיו שם בתנאים מחפירים של עלטה מוחלטת, צפיפות נוראה והעדר מים ומזון. במסגרת זאת, וזאת כאשר ילד נפל ארצה ועורר מהומה, ניצלו הערבים את ההזדמנות ופתחו באש וזו פגעה בשניים מן החוסים - רפאל ואילה מזרחי - שניהם ילדים, ואלו נהרגו במקום. משלוח אוכל גדול שהגיע מחיפה הומעט עד להחריד, והיהודים קיבלו ממנו אך מנה זעומה.

בימים אלו, המשיכו הערבים לחולל כאוס ובזזו מכל הבא ליד. ניתן לומר שלא נותר דבר בבתי היהודים, שלאחר מכן כמובן התקשו לחיות באותם בתים וחיו בתנאים בלתי-נסבלים.

ספר חללי בת_עמי לזכר_חללי חורבן תרפט

בערב ליל שבת קודש, התפשט הכאוס לאזור כולו. נפוצה אז שמועה אודות התנפלות ערבית על בתים באזור ראש פינה. בהמשך נפוצה עוד שמועה כי הוצתה ישיבת מירון וכי יש גם כמה פצועים מהתקרית. גם מהיישוב עין-זיתים הסמוך למירון נמסר כי ארבעה יהודים הוכו קשות על ידי פורע ערבי. מצבם לא היה ידוע.

עלעול במסמכי ותמונות התקופה, כפי שנראים בגנזי 'מוזיאון המאירי' בצפת, מעלה תמונה נוגה. קשה, קשה מאוד לראות את מראות הזוועה מבלי לדמוע על החללים, חללי צפת. חלק גדול מהם לא ניתנים לפרסום בעיתון.

בשעתו, למשל, שיגרה שגרירות פרס בביירות איגרת בהולה למי שהיה קונסול פרס בצפת, סלים כהן, בבקשה שיעביר מיידית את רשימת הנפגעים היהודיים מקרב העדה הפרסית. יצוין, כי אכן רבים מבני העדה נפגעו בטבח, ביניהם גם הקונסול עצמו, שספג מהלומות קשות על ראשו.

הנציב העליון הבריטי, בראשותו של וולטר שאו, הקים ועדת חקירה לנושא, שבהמשך גם ביקרה בצפת וראתה מקרוב את הפרעות והשלכותיהן הקשות, ואף אספה עדויות מהתושבים היהודיים.

ההשלכות באמת היו קשות, ואף שנים רבות לאחר המאורעות. 'ועד רבני עדת הספרדים' שיגר שד"רים לגולה כדי לגייס נדיבים לסיוע והצלה ליהודי צפת שנותרו ערומים וחסרי-כול.

יש דין ואין דיין

כעבור חודשים מספר, נערך בבית המשפט המחוזי בחיפה 'משפטי צפת' – משפטם של הפורעים שזכה לתהודה בינלאומית. ר' רפאל עתיה ור' נעים כמוס – שניהם מזקני צפת, שימשו עדים מרכזיים במשפט. אבל דומה שלא קרה שם דבר באמת משמעותי. הארץ לא הזדעזעה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה. רק אחד מהמרצחים השפלים נידון לעונש מוות, ואילו הנאשמים האחרים – בודדים בלבד - זכו לעונשים קלים. חרך לדמותו של הצדק הבריטי ה'נאור'.

רק ה', אבי יתומים ואלמנות, ייקום דמם של אחינו הקדושים הזועקים אלינו מן האדמה הצפתית החרוכה והמפויחת. "ארץ, אל תכסי דמם".

* * *

87 שנים חלפו מאז ימי הדם והדמע, והפצע, דומה, עדיין לא הגליד. מתברר שהאידיאולוגיה של מוחמד אבו עלאא הדורסני משכונת ג'אבל מוכבר ושל מוסטפא שריפי מהרובע הערבי בצפת - היא אותה אידיאולוגיה. החיה הישמעאלית היא אותה חיה. דבר, חוץ מהזמן והשמות, לא השתנה. דבר לא. הזוועות הן אותן זוועות, הפרעות אותן פרעות.

קצה רחוב יא כיום לכיוון דרום העיר. מכאן מהסמטה הזו שחצצה בין הרובעה יהודי לערבי, פרץ הגל הראשון של המרצחים

כאן קיבלו היהודים באשר-הם המחשה חיה ומוחשית לאידיאת "על חרבך תחיה" העכשווית. התברר גם אפוא, כי הדו-קיום, גם במקום שהוא נראה הוורוד בתבל, הוא עניין רגיש ושברירי עד שבמחי קפריזה רגעית הוא יכול להיעלם כלא-היה.

ביום כ"ג באב, משך שנים ארוכות, נהגה הגב' אסתריקה ממן עליה השלום, מניצולות הטבח, להעלות נרות נשמה לזכרם של שכניה הנרצחים, בביתה שב'כיכר המגינים'. עד היום, גם בלי הדלקת נרות נשמה רשמית, צפת עם סמטאותיה הישנות זוכרת את התופת ואת החורבן, חורבן הבית של צפת. לא תשכח. צפת ראתה חורבנות שונים ומשונים, הרפתקאות רבות עדו על העיר אפופת המסתורין, אבל זו תיחרט בייחוד על לוח דברי-ימיה.

למען יידעו דורותינו.

(תודה גדולה ל'מוזיאון המאירי' בצפת על הסיוע הרב באיתור החומרים ההיסטוריים לכתבה)

המייל של אברהם ישראל פרידמן: abyisrael@gmail.com