בבקשה, השם", התחננתי, "תראה לנו מה צריך לתקן כדי שהתינוק יבריא"

מטבעי אינני אמא היסטרית במיוחד. ולכן, כאשר ביום חמישי לפני שבוע וחצי התעורר התינוק בן החודשיים שלנו עם חום ודלקת עיניים, לא נלחצתי. נתתי לו אקמול, עשיתי לו אמבטיה נעימה, והתפללתי שהכל יחלוף במהרה.

בערב עלה חומו של התינוק שוב. בעלי נסע איתו לרופאה והד"ר הרגיעה שכנראה מדובר בווירוס חולף. ביום שישי ירד החום מעט, אבל חששתי שמא יעלה שוב לפני שבת. ואכן, למרות תפילותי, שעה לפני כניסת שבת עלה החום שוב. כמעט סיימנו לשטוף את הבית, הכל ערוך ומוכן לשבת, אבל התינוק הקטן קודח, ולפי ההוראות שקיבלנו – בשלב הזה כבר צריך למהר איתו למיון...

זו היתה השבת הראשונה בביתנו החדש, אבל כבר היה ברור שלא נחגוג אותה כאן. התקשרתי לאמא שלי והודעתי לה בהתנצלות שהילדים שלי מגיעים אליה לשבת – ככה, מהרגע להרגע... אין ברירה.

דהרנו בכביש. הגענו למיון ממש בדקה התשעים לפני כניסת שבת, ושבת המלכה ירדה על הארץ כשאנחנו בתחילת תהליך בירור מצבו של בננו הקטן.

שהייה במיון היא תמיד חוויה לא נעימה – אבל במיוחד כשמדובר בתינוק כה רך. הוא עבר עירוי בווריד, בדיקות דם, בדיקות עיניים – ובכיו הדק הדהד שוב ושוב, שכן כמובן לא יכול היה להבין מדוע מציקים לו. החלטת הרופאים, בסופו של דבר: להותיר אותו לאשפוז להשגחה.

ביום שני האחרון היינו אמורים להשתחרר. הדלקת בעיניים השתפרה, החום ירד, והאנטיביוטיקה נראתה כפועלת את פעולתה. כבר התחלנו לחייך: סוף סוף חוזרים הביתה, אל הילדים, אל הדירה החדשה...אבל רגע לפני תהליך השחרור, נכנס מנהל המחלקה ובשורות רעות בפיו: בבדיקת השתן של הקטנצ'יק נמצא חיידק. הפירוש: מחזירים את העירוי, מחזירים את האנטיביוטיקה, תשכחו מללכת הביתה. האשפוז ממשיך.

נשברנו, ועוד יותר מאיתנו –הילדים בבית שכה ציפו לחזרתנו. אבל עד מהרה התחזקנו באמונה, אמרנו לעצמנו שהכל לטובה, ואם אכן יש חיידק – טוב שגילו אותו עכשיו, כשאנחנו עוד בבית החולים.

האחיות הכינו עירוי חדש, אבל לא הצליחו בשום אופן למצוא וריד. יד אחת, יד שניה, ווריד אחר...כלום לא עוזר, והתינוק צורח וצורח, ומעינינו זולגות דמעות. הרופאים משכו בכתפיהם בייאוש ומלמלו משהו על זריקות כאלטרנטיבה לעירוי.

בתוך מצב כזה של חוסר וודאות, אדם נזכר באמת ובתמים בהשם יתברך... ה'! אני זקוק לך כעת! באמת! "קרוב ה' לכל קוראים, לכל אשר יקראו ב-א-מ-ת". אני מרימה את עיניי למרומים: אבא. אבא יקר. תרחם עלינו אבא. אינך בא בטרוניה עם בריותיך. אינך חפץ ברעתם. תעזור לנו אבא להשכיל ולהבין, בעבור מה שלחת עלינו את היסורים האלו. תעזור לנו שנוכל לתקן את העוון אשר גרם לכל זה.

עוד ביקור רופאים. עדיין אין הסברים ואין התקדמות. בעלי ואני מתכנסים בתוך עצמו ומקבלים קבלות טובות...אני ממשיכה לזעוק מקירות ליבי: אבאל'ה, אבא שלי, אל תסתיר פניך ממני, תעזור אבא, תענה. בבקשה. שנזכה ונשוב בתשובה. ותשלח לנו בריאות איתנה. תאסוף את דמעותיי ותרחם. בבקשה אבא.

מגיע בוקר יום שלישי. שוב ביקור רופאים בלי חדשות מעודדות. אני יושבת וקוראת את פרשת השבוע, סגולה ליראת שמים. מגיעה לפסוק י"ח, ופתאום הלב שלי חווה טלטלה חזקה. "עושה משפט יתום ואלמנה", כתוב שם. משפט יתום ואלמנה...

אלמנה. המילה הזו ממגנטת אותי. בעלת הבית הקודמת שלנו היא אלמנה. עברנו דירה לפני שבועיים. הבטחנו לה שנשלם את תשלום הארנונה האחרון בסך 166 שקלים, אבל טרם הספקנו לעשות זאת. אני בוהה שוב בפסוק: פסוק י"ח, ואתמול היה י"ח בחודש אב. אתמול ביקשתי מהשם תשובה, לדעת מה לתקן...

חוב של 166 שקלים שכמעט נשכח. אני בודקת במחשבון גימטרייה. מה הגימטרייה של 166? 'אלי – ענה'... אלוקים ענה לי, בבירור, על השאלה.

את החוב שילמנו מיידית כמובן, וכעת אנחנו עומדים להשתחרר באמת מבית החולים. נצא ממנו בבריאות ובשמחה עצומה - באמונה גדולה שה' מדבר איתנו תמיד, בכל מיני צורות ואופנים. מי שמבקש למצוא אותו, מי שמחפש תשובה, ימצא אותה. הוא רק צריך לחפש באמת! אין מקרה ואין פתאום אצל השם יתברך, הכל מחושב ומדוייק. תודה לך השם, תודה...