הבת שהחזירה את הוריה בתשובה - החלה להידרדר (על כוחן של מחמאות)

"ותעצר המגפה" (במדבר י"ז, י"ג)

באו אליי בני זוג ותינו את צרתם הגדולה, על שבתם התפקרה והפכה לעוכרת ישראל. כאשר האזנתי לסיפורם, יצאתי בתמיהה גדולה, כיוון שהבת הזו החזירה את ההורים בתשובה שלימה, ורק לאחר מכן התדרדרה.

ההורים סיפרו שלפני כמה שנים - כאשר המשפחה כולה לא שמרה מצוות - הגיעה הבת הזו הביתה והחלה לגעור באימה שאינה מדליקה נירות שבת, והולכת בלי כיסוי ראש וכו'. האמא החלה להדליק נרות ולכסות את ראשה. כך היה גם באשר לאבא, שהפך ליהודי חרדי לכל דבר ולמדקדק על קלה כבחמורה, מקדיש עיתים לתורה וכן הלאה.

והנה, לאחר שהם חזרו בתשובה, החלה הבת להתדרדר והגיעה לעמקי פי פחת, עד כדי כך שהיא ממלאת פיה בדברי כפירה ונאצה רח"ל, ומטמאת את האווירה בבית.

ההורים שהגיעו אליי ממרחקים ביקשו עצה, ואני - מתוך דבריהם הרחתי שהם מרחקים את הילדה בכל מיני ריחוק, ואולי זו הסיבה שהיא מתרחקת עוד יותר. הצעתי להם שכאשר תיכנס הבת בפעם הבאה הביתה, יעמדו לפניה מלוא קומתם, ויאמרו לה שהם מחויבים בכבודה, כיוון שהיא נושאת בתואר 'הרבי' שלהם, שהרי היא, ורק היא, היתה הגורם להחזרתם בתשובה.

ההורים התפלאו על העצה שנתתי להם, אבל הבטיחו לקיימה. והנה, לא עבר זמן קצר והם שבו אליי ודיווחו בשביעות רצון שהמצב השתפר לאין ערוך. הבת, שראתה את הכבוד הרב שמעניקים לה בבית, (ההורים עוד ציינו בפניה שיש רב שפסק שהיא 'הרבי' שלהם...), לא יכלה להרשות לעצמה לפתוח את הפה בדברי נאצה.

זה הסוד הגדול וזה כוחה העצום של מחמאה ומילה טובה הניתנת לאדם. בתקופתנו יש אנשים הנוטים להיות 'קמצנים' גדולים במחמאות, וחבל. צריך לדעת שמה שלא משיגים באמצעות כוח, ניתן להשיג בקלות רבה על ידי מילה אחת של מחמאה כלפי הזולת.

להחמיא לאשה על כל טרחותיה

הנהגה זו חשובה במיוחד בבית היהודי. חז"ל אומרים שלשלושה אנשים צריך להחניף: לאשתו, לרבו ולבעל חובו. והפירוש בחנופה זו הוא להחמיא לאשתו על כל מה שהיא טורחת ומתאמצת עבורו, ומי שמתנהג בדרך זו יראה בביתו ברכה ושלום.

מדברי חז"ל אפשר ללמוד שבמחמאות אפשר לנצח אפילו את השטן ומלאך המוות, ולהפוך ל...ידידו.

הגמרא (סוכה, דף ל"ח עמוד א') מספרת על רב אחא בר יעקב היה מנענע את הלולב ואומר "דין גירא בעיניה דסטנא". ומסביר רש"י: "הרי זה לחץ בעיניו של שטן שרואה בעיניו שאין בו כח לנתק מעלינו עול מצות".

והגמרא ממשיכה ואומרת "ולאו מילתא היא, משום דאתי לאיגרויי ביה". ומפרש רש"י: "אין נכון לומר כן, שיתגרה בו שטן, שהוא יצר הרע, וישיאנו לתעות מעל קונו וימסור עצמו על הדבר".

בפשטות, הדברים מוסבים גם על רב אחא בר יעקב עצמו, שגם עליו אומרת הגמרא ש"לאו מילתא היא", אבל ה'ערוך לנר' בחידושיו כאן מביא שלרב אחא בר יעקב היה מותר לעשות מה שעשה, ורק לאדם אחר 'לאו מילתא היא'.

ה'ערוך לנר' מיישב בכך את הסתירה שיש לכאורה בין הגמרא הנ"ל לזו שבמסכת בבא בתרא (דף ט"ז עמוד ב') האומרת שרב לוי דרש שהשטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. השטן בעניינו של איוב, ופנינה שציערה את חנה. וממשיכה הגמרא לספר שרב אחא בר יעקב דרש את דברי רב לוי ברבים, ולאחר מכן הגיע השטן ונישקו ברגלו.

רואים מכאן לכאורה שרב אחא בר יעקב מדבר בשבחו של השטן, וקשה על הגמרא בסוכה שבה הוא אומר שהשטן רע בעיניו אם ישראל עושים מצוות. ומיישב ה'ערוך לנר', שהיא גופא; כיוון שבמקום מסויים דיבר רב אחא בר יעקב בשבח השטן, ואמר שלשם שמים נתכוון, הרי שרק הוא מסוגל אחר כך לבוא ולהתנצח איתו, והשטן לא יתעה אותו מעל קונו.

כוחה הגדול של מחמאה בחינוך הילדים

אפשר ללמוד מכאן איזה כוח יש ללימוד-זכות ול'מחמאות', שבכך אפשר להפוך ל'ידידו' של השטן, ולא לחשוש ממנו. (ואגב, העיר לנו הרב גרשון קליבנסקי שליט"א שמהגמרא בסוכה רואים גם שמי שדורש את הדברים ברבים, ומביאם לידי פרסום, הוא חשוב יותר ממי שחידש את המימרא בפעם הראשונה, שהרי השטן נישק לא את רב לוי, שאמר ששטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, אלא את רב אחא בר יעקב שדרש זאת ברבים).

עניין המחמאות הוא אחד מיסודות החינוך הגדולים ביותר, והדבר חשוב במיוחד בדור כשלנו, כאשר הילדים זקוקים למילה טובה.

צריך להביא את ילדינו למצב כזה שילמדו את התורה מתוך חשק, מתוך אהבה ומסירות, וזאת ע"י שידעו שהאושר הגדול ביותר עלי אדמות מתבטא רק בלימוד התורה וביגיעתה.

מי שמלמד את לשונו לומר לילדיו ולחניכיו רק את המילה 'אסור', ואינו יודע לפלס לליבם דברים של מחמאות, לא יצליח בחינוכו.

* * *

וכיוון שעסקנו בענייני חינוך, נביא כאן קטעים ממאמרי החינוך שפורסמו בזמנו בסוף קונטרס 'הלכות שכנים', שהופיע ברמת אלחנן לפני 17 שנים. המאמרים ניכתבו על ידי עורך הספר.

יסוד כל היסודות בחינוך הילדים הוא שלפני הכל חייב המחנך לחנך את עצמו. וכך כותב הגרש"ר הירש בספרו "יסודות החינוך":

ולפיכך שומה עלינו להתחיל לא יאוחר משעת לידתו של בכורנו, אשר ד' חונן אותנו, ולנדור נדר קדוש, כי משעה זו ואילך נחנך את עצמנו - כדי שנוכל לחנך את בנינו ברוח התורה והמצוות. להחשיב את עצמנו כחניכים לכל דבר, לתנוקות של בית רבן העומדים לקבל את חינוכם הראשון, ורק במידה שנרגיש כך ונחיה ברוח זו הלכה למעשה, נוכל להביא גם את ילדינו לצעוד בעקבותינו.

והדוגמא שהילד צריך ללמוד מהוריו מתחלקת לשלושה חלקים, שלכל אחד מהם נודעת חשיבות מרובה. שומה על אביו להראות דוגמא נאותה במעשים המשתייכים אל תחומו ו'שטח שפוטו'; חובה על אימו להוות דוגמא לעולליה בדברים הנוגעים לה. ומוטל על שניהם בצוותא להצטייר כדמויות חיוביות בדברים המשותפים להם.

חיקוי מוחלט

יסוד זה, שהילד מחקה את ההורים בכל מעשיהם, ניתן להבינו בהגיוננו באופן חד משמעי. כי הרי לילד בגיל הרך אין נטייה עצמאית לכיוון כלשהוא, וגם אינו בר דעה להבין בשכלו מה הדבר הראוי לעשותו וממה להימנע.

הוא נתון כולו תחת הרשמים הנקלטים בעיניו, ומושפע מהם בצורה חזקה ביותר. רשמים אלה מפתחים את אישיותו, מידות הנפש שלו נוצרות מהתגובות שנקלטות באוזניו, וכך מתבססות להן תכונותיו, מידותיו ואופיו, לכל ימי חייו.

לכן, אם הוא רואה בהוריו אנשי אמת, שונאי בצע, שאינם מייחסים לחומר חשיבות מרובה אלא כל דאגתם מופנית לענייני רוח, גם הוא לומד מהם לנהוג כך, וגם הוא אינו מייחס חשיבות לאוכל, אלא טועם כפי מה שזקוק לו להבראת גופו ושב מיד לעסוק בדברים העומדים ברומו של עולם.

גם הוא אינו משתעבד לתאוות גופו האחרות, העכורות, כי כך חינכו אותו בבית אבא; לזקק ולזכך כל חפץ גשמי ולהפכו לכלי זהב.

אם ההורים משתדלים לא להביע דעות מנוגדות בפני ילדם, ומצטיירים בעיניו כבעלי דעה אחידה, אינם רבים זה עם זה כאנשי מדון, והמחלוקת - אין לה מקום בביתם, גם הוא לא יתקוטט עם חבריו ב"חדר", אלא יסכים לדבריהם ויאזין לטענותיהם, לא יהא עקשן ולא יעמוד על דעתו במקום שאין צורך.

אם הבית מתנהל באורח חיים שקט, השלווה מצויה בו, ובני הבית משתדלים לשוחח בניחותא, בלא הרמת-קול, גם אורח-חייו של הבן כל ימי חלדו יתנהל על מי-מנוחות. הוא לא יהא רגזן, ועצביו לא יעבירוהו על דעתו לעולם.

וכן בכל שאר המידות וההנהגות; כל מה שיראה בהוריו, יעשה בעצמו. אם אביו מקפיד על מידת האמת, גם בנו יצמח לאיש-אמת ולא יוציא מפיו מילת-שקר, ואפילו לא יצטרך להתגבר על עצמו בדברים אלה, כי הם יהפכו אצלו לטבע של ממש, וימסכו בדמו לנצח.

זו היא המעלה העיקרית בדוגמא אישית, כי בכך אנו מרגילים את הילד שאין בכלל משהו אחר. אין מושג של שקר או של רוע-לב, גאווה או עקשות וכו'. הילד גדל ומידות תרומיות אלו צומחות עמו יחד. בכל שנה ושנה הוא מוסיף להכיר בהן כהכרה טבעית ופשוטה, עד שיקשה עליו לעקרן מלבו.

ההורים כ'משגיחים'?

הילדים של דורנו מרגישים שההורים שלהם 'משגיחים' עליהם. כל היום הם אומרים לו, עשה כך ואל תעשה כך, מצווים על 'הן, ומזהירים על 'לאו'.

לא שחלילה אנו אומרים שלא צריך להשגיח על הילד, אלא באנו להתריע על השינוי בכל האווירה שבבית, בין דור זה לקודמו.

בדורות הקודמים, ההורים, ובעיקר האם היהודיה, היתה חיה עם הילדים, עוברת עמהם את כל חוויותיהם במשותף, לא היה לה צורך מיוחד לומר להם עשו כך וכך, כי הם ראו את מעשיה, צוויי התורה ואזהרותיה השתקפו היישר בבבואתה, היא בירכה והתפללה עמהם בצוותא, הראתה להם על עצמה ובשרה את קיום כל דיני התורה.

כל חיי הילדות עברו עליהם במחיצתם הרוחנית של ההורים, והקשר היה הדוק ובלתי ניתן לפירוד, אבל העיקר הוא שלא היה צורך שההורים יהיו "משגיחים" על ילדיהם.

 האם מיששה את דופק הילדים, כמו המדחום המשוכלל ביותר, ידעה בדיוק מה חסר להם, וכמו כן האב שהיה חוזר מעבודתו בשעה מאוחרת, לא היה צריך 'להנחית' הוראות, מה לעשות וממה להימנע. הילדים ראו באביהם דמות של מחנך אמיתי, ומה שעשה הוא - עשו הם אחריו.

הם-עצמם, ההורים, היו אנשים יראי ד' וממילא כך גדלו צאצאיהם.

ברם, כיום כאשר ההורים עצמם אינם מראים דוגמא למופת, ומחמת חוסר הסבלנות המשווע, אין להם פנאי 'לחיות' עם הילדים. לחלק עמם את חוויותיהם, ממילא אין להם ממי לשאוב את כל מעלות המידות, ואז ההורים הופכים למשגיחים... צריכים לומר לילד מה לעשות בכל דבר ודבר.

מצב זה מגביר את המרי בלב הילדים הקיים בלאו הכי. בבואת המחנך משתקפת בראי החניך.

בבואת המחנך משתקפת בראי החניך

הנה רואים, שאמהות הדור שעבר, לא התחמקו מעולם - אף בהגיען לגיל גבורות - מלבצע את המוטל עליהן, והיום אפשר לשמוע מילד בן שנתיים, ביטויים כגון: "אין לי כח, אני עייף", וכד'.

 וכל כך למה?

 כי גם הוריו, אלה החיים בדור הלחצנים, התרגלו לחיים של תפנוקים, וגם מפיהם מושמעים הביטויים הנ"ל, והרגשה זו חודרת בהכרח אל לשד-עצמותיו של הילד, אף אם לא ירצה.

והרי מידה טובה מרובה, ומזה נלמד מסקנה פשוטה: אם הילדים יראו את הוריהם עושים בעצמם את כל מה שהם מצווים להם השכם והערב, אינם מתעצלים במצוות בוראם, מברכים בקול רם, מתפללים בכוונה, וכן בשאר המידות והמעלות, אזי גם הם ידבקו במעשיהם ולא יהיה על מי ועל מה להשגיח.

זה הרי כמעט לא יתכן, שבן הרואה את אביו שקוע בלימודו כל היום, ולא פסיק פומיה מגרסיה, אינו בטל מתורתו ומשתדל לנצל כל רגע - שלא יצמח כמותו! באופן טבעי תעבור חשקת הלימוד הזו מן האב אל הבן.

לא תיתכן מציאות אחרת.

יצירת אווירה נלבבת - חובה!

והתוצאה המתבקשת מאליה מכל הנ"ל, היא, ההכרח ליצור אווירה טובה ולבבית, חמה ונעימה בבית, ולהביא לקשר הדוק בין ההורים לצאצאיהם. בית הזוכה לאווירה מעין זו, פטור הוא מכל עומס הבעיות שהוזכרו לעיל.

ילד המרגיש קרבה להוריו, יעשה מיד כל מה שאומרים לו, כי הרי הוא רוצה לגרום להם הנאה, ואם רק לא יבואו עמו בעימות יום-יומי, הוא יהא ממושמע וצייתן למופת.

הילדים רגישים ביותר ליחסם של ההורים. יש להם חוש מפותח עד למאוד לדברים אלה, והם שמים לב לכך שאמם משכיבה אותם לישון כי היא רוצה להתפטר מהם ולהרפות מעליה את עול העבודה הקשה. הם חשים בכל אי-יחס שכזה והוא מפריע להם מאוד.

במעט מחשבה ותשומת לב

רואים היום ילדים קטנים מאוד עם רגשי נחיתות ובעיות אחרות, וכל זה בגלל שלא הוקדשה להם תשומת-הלב הראויה.

יש אנשים שכאשר הם שומעים את המושג 'תשומת לב', ניראה להם שהמדובר בהר גדול, שקשה יהיה להם לעבור אותו. הם יופתעו לשמוע שבמעט מחשבה ותשומת לב אפשר לפתור בעיות קשות מאוד.

ולדוגמא, ילד בגיל 5-6 לערך, שאינו מוכן לשמוע בקול הוריו המבקשים ממנו ללכת כבר לישון, הוא מתנגד ורוצה להמשיך במשחקיו.

מה עושים במקרה כגון זה?

נעצור לרגע את שטף החיים ומרוצתם, ונתבונן מה מונע את הילד לילך לישון? האם מבקשים ממנו לעשות פעולה הכרוכה ביסורים?

לא.

ובכל אופן, הרגעים הקשים ביותר בכל בית, הם רגעי ה'השכבה'. מדוע?

ונראה, שהילד מרגיש שכאשר אתה אומר לו לישון, כאילו לקחת לו את כל החיים. הוא עסוק בעיסוקי-ילדותו, מתלהב ומשתלהב, ואתה בא ומשליכו למיטה...

הפתרון אפוא לא יהיה טמון בהשכבה מתוך צעקות וגערות (שיגרמו לילד לקום מחר במצב רוח מאוד לא טוב...) אלא ללטפו בחיבה גלויה ולומר לו: "מותק שלי, בוא ותישן כדי שמחר תקום לחיים חדשים, רעננים ופוריים יותר. אם תישן טוב, תוכל מחר לשחק בעז"ה יותר במרץ".

בצורה זו יידע הילד ויבין שלא לקחת לו את החיים, אלא אדרבה, הענקת לו אפשרות לקום מחר עם חיים חדשים.

לא ללכת 'ראש בראש'

דוגמא נוספת להשקעת מחשבה, ראיתי אצל אם חכמה אהת, שבתה הקטנה החלה לצרוח לפתע ברחוב באומרה שהיא עייפה ורוצה לישון, ולא עזרו כל שידולי האם שהנה עוד מעט מגיעים הביתה ואז תוכל לישון כאוות נפשה.

מה עשתה האם?

עצרה ליד ספסל בתחנת אוטובוס ואמרה לבתה: רצונך לישון? עלי על הספסל ושכבי, ואני אמתין לך עד שתתעוררי... עשתה הבת כמצוות אמה, ואחרי שניות אחדות קפצה מ"משכבה" והמשיכה בדרכה...

גם כאן ההגיון פשוט מאוד. הרי כל אחד מבין שלמרות העייפות שאחזה בילדה, כוחותיה יאפשרו לה עדיין להגיע לביתה בשלום, אלא שעכשיו היא ברגע של מרד, ולכן כדאי לא ללכת איתה 'ראש בראש'.

והראיה, שברגע שסיפקת לה את דרישתה, לא רצתה להמשיך יותר. היתה לה כבר פת בסלה.

החום הטבעי - חשוב מכל !

נמצאנו למדים מסקנה פשוטה, אשר פתרון יעיל מאוד טמון בה, פתרון שיסלק את רוב הבעיות מאליהן:

ביצירת אווירה נלבבת בבית ובהידוק הקשרים, עד כמה שאפשר, עם הילדים, בהענקת החום הטבעי המצוי בלב ההורים ובהימנעות מעימותים תמידיים עם ילדינו - נוכל להגיע לאווירה חינוכית נאותה.

כמובן, שבמקרים חריגים, כאשר צריכים לנקוט ביד קשה ותקיפה, חייבים לעשות זאת, בלית ברירה.

עכשיו נבין עד כמה נואלו ההורים אשר אין פיהם ומעשיהם הולכים בקנה אחד. אומרים לבן שיעשה כך, והם עצמם פועלים אחרת לגמרי. לא ייתכן שהורים כאלה יצליחו לחנך בניהם.

לא תועלנה כל צעקותיהם והפלאת-מכותיהם; מקל החובלים ישבר ועקשות ערפם של הילדים תעמוד בכח-איתנים ולא תכנע לעולם.

ובצדק! - באיזו זכות אתה דורש ממני לעשות דבר מסויים כאשר אתה עצמך עושה את ההיפך הגמור ממנו?!

דמות דיוקנם של ההורים תישאר חרותה לעד. לטוב או למוטב...

הגמרא בסוטה (דף לו) אומרת שבשעה שתפשה אשת פוטיפר את יוסף כדי להחטיאו ולטמאו, "באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד, ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם"? וכו'.

 מי לנו גדול מיוסף הצדיק! ובכל אופן המניעה העיקרית שהצילתו מחטוא היתה בראותו דמות דיוקנו של אביו. או-אז זכר את צדקותו, חסידותו ופרישותו, ולא נתנו לבו לחטוא.

גם בצאתם מחסות ההורים

יהיו דברים אלה נגד עינינו. נזכר שבנינו ובנותינו לא ישארו לעד בין כתלי בית ההורים. יבוא יום והם יעמדו על דעתם, יבנו את ביתם-שלהם ויעמדו ניצבים לבדם, אל מול עולם אכזר, נוקשה וטורף מאין כמוהו. עולם מושחת ורקוב, מול חיות-דורסות מהלכות על שתים.

או-אז יצטרכו לנצל את דמות דיוקנם של הוריהם, לקחתם ולשימם למול עיניהם.

והיה - אם השתדלנו בכל מאודנו להוות עבורם דוגמא חיובית, תקרין להם דמותנו שפע של אורה, קדושה וטהרה, ותזריח להם במחשכי החיים, תזהיר ותנהיר להם באור-יקרות ותפזר את ערפילי-לבטיהם. יהיה בכוחם להיעזר בזיו-איקוני-הוריהם בכל ספקותיהם והתחבטויותיהם - וטוב להם כל הימים בזה ובבא!