"אנחנו נוסעים לקצה העולם, כדי שהבשר שאתם אוכלים יהיה כשר למהדרין"

חודש אלול כבר בפתח, ויחד אתו גובר הלחץ של יבואני הבשר הממהרים לספק את מלוא הסחורה לקראת תקופת החגים המתקרבת; תקופה הנחשבת לכזו שבה מכירות הבשר יודעות שיאים מחודשים מידי שנה בשנה.

הרב חיים ורדי, הרב של 'אדום-אדום' בתנובה, אשר נוסע לפי הנחיית הרבנות לחו"ל מידי תקופה, מציין שכאשר מדברים על שחיטת בשר, אז רוב השחיטה נעשית בחו"ל, במדינות כמו ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי, ובשנים האחרונות גם באירופה.

"הסיבה לכך שיש צורך בייבוא כמויות גדולות כל כך של בשר", הוא אומר, "היא מכיוון שלא מגדלים בארץ מספיק בהמות למטרת שחיטה, ולמרות שמייבאים בקר חי מאזורים מסוימים באירופה ואפילו מאוסטרליה, ושוחטים אותו בארץ, זה עדיין לא עונה על מלוא הצורך, ולכן לאורך כל השנים יש תעשייה ענפה מאוד של שחיטה בחו"ל".

גם הרב עזרא רפול, אשר שימש כמנהל מחלקת שחיטת חו"ל ברבנות במשך כ-17 שנה, טוען שמדובר בתעשייה פורחת ומשגשגת. "יש צריכה גבוהה מאוד של בשר בארץ, וכ-70% מהבשר שמוצע לצרכנים מגיע מחו"ל. זו גם הסיבה שיש כ-800 שוחטים שנוסעים לכל רחבי העולם".

חולבים את הפרות, ניזונים מהכבשים

השוחטים, כפי שמספר הרב ורדי, נוסעים בדרך כלל בקבוצות המונות בין 10 ל-15 אנשים. "הם ישנים לרוב בדירות או בבתי אירוח שהוכנו עבורם מבעוד מועד. במשך רוב שעות היום הם עובדים במפעל, ולצד זאת יש להם גם שיעורי תורה ומניינים".

בשיחה עם ר' רפאל חודורוב, שוחט הנוסע לצורך עבודתו לחו"ל מזה כשני עשורים, ניתן לשמוע על כך שהתנאים הפיזיים באזורי השחיטה הם באופן כללי טובים, מלבד נושא אחד - המזון. "כי המפעלים שאנו מגיעים אליהם, מרוחקים כמעט תמיד מכל מקום יישוב, ואז אנו נתקלים בבעיות כשרות לא פשוטות בכל הנוגע לתזונה שלנו", הוא מסביר.

הרב חיים ורדי, הרב של 'אדום-אדום' בתנובה

לדברי חודורוב, עם בשר אף פעם אין להם בעיה, כי אומנם לא משווקים במקומות הללו בשר כשר, אך הם משתמשים בבשר שנשחט על ידיהם במפעל. "עבדתי פעם במפעל בו שחטנו רק כבשים ובמשך ארבעה חודשים, מצאנו את עצמנו כשאנו ניזונים יום-יום מבשר כבש".

אך לעומת זאת, דווקא במוצרי חלב הוא טוען שהם חווים חסר משמעותי. "באזורים שבהם אנו עובדים אין בדרך כלל קהילות יהודיות, ולכן אין אפשרות להשיג מוצרי חלב כשרים. לפעמים אפשר להזמין חלב דרך משלוחים, אבל העלויות יקרות מאוד, ולכן לימדנו את עצמנו לחלוב את הבהמות במו ידינו, אחר כך אנו מרתיחים את החלב, מקפיאים אותו כדי שלא יתקלקל ומשתמשים בו לפי הצורך. יש שוחטים שיודעים אפילו לייצר ממנו גבינה".

באחת השנים, כפי שמספר הרב חודורוב, הוא שימש בצוות שעבד באזור מרוחק מאוד בצ'ילה. "קראו למקום הזה 'סין דל מונדו' – שהתרגום של זה בספרדית הוא 'סוף העולם', ובאמת, זה היה אזור מרוחק מכל מקום יישוב. לא היו שם בכלל מוצרים כשרים רשמית, אפילו יין לשבת לא היה, אז היינו יוצאים לשווקים המקומיים כדי לחפש שם ענבים. למזלנו, באותו אזור היו הרבה דגים, כיוון שהוא שכן על גדות האוקיינוס, ולכן ניזונו בעיקר מסלמונים".

רחוק מן העין

אבל נושא המזון אינו מהווה את האתגר היחיד עמו מתמודדים השוחטים, שכן בשל המרחק הרב, ניתן לראות שהם נדרשים להתמודד גם עם מצב שבו הם עובדים במשך חודשים ארוכים מבלי לשוב לארץ, לבית ולמשפחה.

וכאן מגיעה אכן הנקודה הקשה ביותר. "כדי להגיע למשל למפעל בסין-דל-מונדו נאלצנו לנסוע במשך יותר מיממה", מספר הרב חודורוב, "טסנו עד ספרד במשך ארבע וחצי שעות, אחר כך טסנו עוד 13 שעות נוספות עד לצ'ילה, ואז נדרשנו לנסוע ברכב כארבע שעות. נוסיף את שעות ההמתנה בין טיסה לטיסה ונגיע ליותר מ-24 שעות. לכן זה לא פלא שלא אישרו לנו לשוב לארץ במשך כל עונת השחיטה, שזה אומר – ארבעה חודשים".

וזה לגמרי לא קל לשוחטים. כאשר הרב חודורוב מביט על השנה החולפת הוא מציין כי בכל השנה הזו קשה למצוא חודש שלם שבו הוא שהה בביתו ברצף. "בשנה האחרונה נסעתי שלוש פעמים, בכל פעם לחודשיים רצופים, ועוד פעמיים נוספות – בכל אחת מהן לשבועיים, זאת מכיוון שהיה מדובר אז בשחיטה בפולין שהיא סמוכה יותר לארץ".

"זה נכון, כך מתבצעת עבודתם של השוחטים", מסכים הרב רפול, "השוחטים בכל העולם נאלצים לעזוב את הבית ואת המשפחה לפרק זמן ארוך, והם מגיעים למפעלים בדרך כלל למשך 'עונות' – כל עונה נמשכת מספר חודשים, ובמשך כל הזמן הזה הם כמעט לא רואים את הבית. אומנם לפעמים הם עושים הפסקה באמצע העונה וחוזרים הביתה, או לחילופין – מזמינים את האישה אליהם, אבל זה עדיין קשה מאוד".

הרב חיים ורדי עם הנכד

והרב חודורוב מוסיף: "צריך גם להבין שעל אף המרחק, אנו מוכרחים להמשיך לנהל את הבית, ליצור קשר עם הבנקים, לשלם חשבונות, לשוחח עם המלמדים של הילדים, וכדומה. הבעיה היא שהשעות בחו"ל שונות מהשעות בארץ, וכך, ישנם ימים בהם כל השוחטים מתעוררים בשעה שלוש או ארבע לפנות בוקר, כדי להתקשר לארץ ולשוחח עם מי שצריך, ורק אחר כך יוצאים לעבודת השחיטה במפעל. כי פשוט אין זמן אחר שניתן לעשות בו את השיחות האלו".

אבל אם זה נראה לכם מתיש, או אולי אפילו בלתי אפשרי, תופתעו לשמוע שלפני שנים זה היה קשה אף יותר. "בעבר", מספר הרב חודורוב, "בשביל להתקשר לבית היינו צריכים ללכת לדואר, שם היה משרד קטן  בו המתנו בתור, ביקשנו אישור מיוחד, ורק אז יכולנו להתקשר והיינו חייבים לסיים במהירות, כי כל דקה עלתה חמישה דולר. שלא לדבר על כך שההתקשרות הזו הייתה אפשרית עבורנו רק בשעות מסוימות של היום".

וגם הרב רפול חווה על בשרו את הקושי: "לפני שנים נסעתי מטעם הרבנות לארגנטינה, ואני זוכר כי הרגע העצוב ביותר בכל שבוע היה בליל שבת, אחרי קידוש. כל אחד מהשוחטים היה נזכר איך בבית הוא מברך את הילדים והנכדים, ופה הוא לבד. היה אפשר להרגיש את הכאב באוויר".

והוא גם מציין: "מטבע הדברים יוצא שהשוחטים מפסידים גם לא מעט אירועים בשל המרחק הרב. אני מכיר למשל שוחט שאחיו נפטר, והוא ידע שלא יצליח להגיע מדרום אמריקה ללוויה, אז הוא נשאר לשבת שבעה בחו"ל. במקרה אחר היה שוחט שהתעקש להגיע לארץ לרגל אירוע, אך לבסוף הוא הגיע ביום שישי דקות ספורות לפני כניסת שבת, ונשאר תקוע בנתב"ג, ואלו דברים שקורים בלי סוף".

גילויי אנטישמיות

ויש גם מקרים של גילויי אנטישמיות במפעלים בהם מועסקים השוחטים. כי כנראה עצם ההמצאות של קבוצת יהודים באזור המכיל אך ורק גויים, מעורר את השנאה הידועה. זה מה שגרם לכך שבאחד הימים כשהרב חודורוב ועמיתיו התעוררו בבוקר, הם גילו כי חלונות החדר שלהם מנופצים וצלב קרס מרוסס על הקיר. ביום שלמחרת כבר יודו אבנים אל תוך החדר, ואז הם החליטו שלא לשתוק עוד. הם פנו לבעל המפעל, והוא אכן הצמיד להם שומר למשך תקופה בלתי מוגבלת.

גם הרב ורדי מספר על מקרה דומה: "לא מזמן הייתי במפעל בצרפת, ושוטרים באו לשמור עלינו מידי יום וליוו אותנו לבית הכנסת, כי שרר שם מתח גדול מאוד ואף אחד לא רצה לקחת סיכון".

ואילו הרב חודורוב מציין כי מעניין לראות שבמקומות רבים בעולם חושבים שהם דווקא מוסלמים. "הזדמנתי פעם לשחיטה בסין, וכשהסינים ראו אותי הם שאלו אם אני מוסלמי. בתחילה ניסיתי להסביר להם שאנו יהודים, אך בשלב מסוים הבנתי שהנכון ביותר במצב בו היינו הוא להשיב בחיוב, וכך במשך שבועות ארוכים, היו בטוחים האנשים שסביבנו כי אנו מוסלמים..."

עם זאת, דווקא מכיוון שהם מוקפים בכל כך הרבה גויים, מציין הרב חודורוב שהם נדהמו לפגוש יום אחד באזור המפעל המרוחק אישה מקומית ששאלה אותם: 'מי אתם?' וכשהשיבו לה שהם יהודים, היא התרגשה: 'אתם מזכירים לי את סבא שלי, יש לי תמונה בה הוא לבוש בדיוק כמותכם'. היא נפרדה מהם ולמחרת הופיעה בשערי המפעל עם התמונה של הסבא והתגלה כי מדובר באמת ביהודייה. הם קישרו אותה לבית חב"ד המקומי ובהמשך היא אף עלתה לארץ ונישאה כדת משה וישראל.

"מי יודע", אומר הרב חודורוב בהתרגשות, "אם לא נדרשנו להרחיק עד לאותו אזור, כדי לזכות לפגוש את האישה הזו ולעורר אצלה את הניצוצות היהודיים".