התובע האחרון ממשפטי נירנברג: "הגרמנים היו בטוחים שהם הולכים לנצח"

בן פרנץ, משפטן יהודי-אמריקאי, הוא אחרון התובעים ממשפטי נירנברג שעדיין חי. הוא בן 96, אבל הזיכרון שלו – ללא פגם. כתבת ה'וושינגטון פוסט', שראיינה אותו לפני מספר ימים, מציינת כי: "הזיכרון שלו מדהים, הוא קוטף בקלות תאריכים ושמות מלפני יותר ממחצית המאה...הוא איש קטן קומה, בקושי מטר חמישים, אבל הוא ענק משפטי".

פרנץ נולד בטרנסילבניה, מחוז השייך היום לרומניה. חודשי חייו הראשונים עברו עליו בבקתה קטנה, בכפר קטן. אולם כשהיה בן עשרה חודשים, היגרה משפחתו לארצות הברית. כשבגר למד משפטים בבית הספר היוקרתי למשפטים של אוניברסיטת הרווארד: "הייתי חייב להצטיין במשהו כדי לפצות על כך שאני כל כך קטן", הוא מתבדח.

. ב-1943 סיים פרנץ את לימודיו והתגייס לצבא ארצות הברית, בו שירת בעיקר במסגרת הארמייה השלישית בפיקוד ג'ורג' פאטון, שהשתתפה בפלישה לנורמנדי, בשחרור צרפת ובכיבוש גרמניה. ב-1945 הועבר למפקדת הארמייה השלישית והיה חבר בצוות שמשימתו הייתה איסוף עדויות וחקירת פשעי מלחמה של הנאצים. בתוקף תפקידו זה נשלח למחנות ריכוז ששוחררו באותה עת על ידי הצבא האמריקאי.

בדצמבר 1945 השתחרר פרנץ מהצבא בדרגת סמל ושב לניו יורק. שבועות מספר לאחר מכן, עם זאת, החליט בריגדיר גנרל טלפורד טיילור, ראש צוות התביעה במשפטי נירנברג, לגייס את פרנץ שוב כדי שיהיה חלק מצוות התביעה.

"טיילור, שמאוחר יותר היה הבוס שלי בחיים האזרחיים, אמר לי שבתיק הצבאי שלי כתבו שאני מפר פקודות לעיתים. אמרתי לו שזה לא לעיתים אלא בדרך כלל – אני מסרב למלא פקודות טיפשיות או לא חוקיות", נזכר פרנץ.

העבודה העיקרית שלו בנירנברג הייתה כאחראי התביעה נגד מפקדי האייזנצגרופן. האייזנצגרופן היו חוליות חיסול נאציות שנעו מאזור לאזור באירופה והיו אחראיות לרציחתן של יותר ממיליון בני אדם, רובם יהודים. פרנץ שכנע את התובעים האחרים שמפקדי החוליות הללו צריכות להעמיד לדין. והם הסכימו – בתנאי שהוא יהיה התובע הראשי בתיק. בן פרנץ היה אז בן 27 בסך הכל, וזה היה המשפט הראשון שלו.

הוא הציג בדיוק עד אחד, עד אחד שעדותו היתה די והותר: עובד מנגנון נאצי שהנפיק את המסמכים שתיעדו ביעילות גרמנית את רציחתם של היהודים ואנשים לא רצויים אחרים. "הם היו כל כך בטוחים שהם הולכים לנצח, הגרמנים", מסביר פרנץ. "והם היו מצוינים בתיעוד".

מדוכן התובע במשפט, הוא תיאר את מפקדי האייזנצגרופן כאנשים אשר: "המוות היה כלי העבודה שלהם, וחיים היו צעצוע עבורם...אם האנשים האלה ייהנו מחסינות, החוק איבד משמעות, ובני אדם יחיו בפחד". יומיים מאוחר יותר, הרשיעו השופטים את כל 22 הנאשמים. ארבעה מהם הוצאו להורג. המתח עד לפסיקה היה כה גדול, שעם היוודע פסק הדין פרנץ חווה את כאב הראש החזק ביותר בחייו.

למרות הצלחת התביעה שלו, פרנץ יצא ממשפטי נירנברג עם תחושת סיפוק חלקית בלבד. הוא ידע שרק חלק קטן מהפושעים הנאציים, מדגם מייצג בלבד, עמדו לדין. השאר המשיכו בחייהם כרגיל. "לא היה לנו אפילו מקום לשפוט את כולם", הוא אומר.

אחרי המלחמה, פרנץ הקדיש את עצמו לתביעות משפטיות לפיצויים עבור אלפי ניצולים. הוא גם השתתף במשא ומתן שהוביל להסכם השילומים שנחתם ב-1952 בין גרמניה המערבית וישראל ובחקיקת חוק ההשבה הגרמני, (1953) שעסק בהשבת רכוש אבוד ובפיצויים עבורו.. ב-1970, בהשפעת הזוועות שראה ועל רקע מלחמת וייטנאם, עזב את משרד עורכי הדין בו היה שותף והחל להתמקד במשפט בינלאומי והקמת בין דין בינלאומי לפשעי מלחמה. בית הדין הזה הוקם לבסוף ב-2002, ובמשפט הראשון שניהל – נגד פושע המלחמה הקונגולזי תומאס לובאנגה דיילו, פרנץ היה זה שנשא את דברי הסיכום של התביעה. הוא מתוסכל מכך שטרוריסטים כמו בין לאדן נהרגים במקום להיפשט בבית דין פלילי, מה שלדעתו יכול ליצור הרתעה גדולה יותר.

הזיכרונות שלו מהזוועות שראה מלווים אותו בכל יום. כסמל בארמיה השלישית של גנרל פאטון, פרנץ היה עד לשחרוריהם של מספר מחנות השמדה: בוכנוואלד. מאטהאוזן. פלוסנבורג. אבנסי.

"זה היה אותו סיפור בכל מחנה", הוא אומר. "אסירים ששועבדו עד מוות. תנאים איומים ובלתי ניתנים לתיאור, בלתי נשכחים. שומרים נמלטים". כבר שבעה עשורים שהוא חולק את סיפורי האימה שראה. "באחד המחנות, ראיתי את האסירים מכים שומר נאצי שלכדו ואז שורפים אותו חיים, לאט", הוא אומר. "אני עדיין מסוגל לראות את המחזה הזה מול עיני. האם יכולתי לעצור אותם? לא. האם ניסיתי? לא. האם הייתי צריך לנסות? גם לא. תנסו אתם להיות שם".

בן פרנץ מודע מאד לגילו המתקדם, אבל לא מתכוון להפסיק ממאבק למען הנושאים החשובים לו. "התקווה שלי היא שאנשים לא יסתפקו במבט אל העבר ואמירה של 'לעולם לא עוד', ואז יעשו כלום", הוא אומר. "לכן אני נוקט באמצעים כדי באמת למנוע מזה לקרות שוב". בימים אלה הוא תורם מיליון דולרים ליוזמת הצדק הבינלאומית של מוזיאון השואה בארצות הברית. הוא מקווה לחדש את המתנה הזו מידי שנה, במשך עשר שנים, כך ששיעור התרומה הסופי יעמוד עד 10 מיליון דולרים. "אני נחוש בדעתי לתת כל מה שיש לי בחזרה כהכרת הטוב על ההזדמנות לה זכיתי בארצות הברית. כל חיי ניסיתי ליצור עולם שליו ואנושי יותר, ואני רוצה שהכסף ילך למטרה הזו".

מאיפה הכסף? הכתבת שביקרה בביתו בפלורידה מעידה שהתובע לשעבר ואשתו חיים בדירה ספרטנית, מרוהטת בפשטות רבה. "חסכתי את רוב הכסף שהרווחתי בחיי, והשקעתי אותו היטב", אומר פרנץ בפשטות. "עכשיו אני רוצה לתרום אותו. הגעתי לעולם נער עני וכך אני רוצה לעזוב אותו".