פרשת ראה
מה אתם עושים עם שטרות הכסף שמצאתם מידי יום?
למצוא כל יום שטר בערך הגבוה ביותר שקיים - חלום של כל אחד. ומה תאמרו אם תשמעו שאתם מקבלים כזה כל יום ולא יודעים?
- ישראל מלכה
- פורסם כ"ח אב התשע"ו
"אני רץ במסדרון ארוך שבסופו יש דלת", מספר פציינט מבוהל לפסיכולוג לאחר שקבע אליו תור דחוף הבוקר. "אני מגיע לדלת, דוחף אותה קדימה בכל כוחי להימלט והיא לא נפתחת. אני מתעורר עם זיעה קרה ובלחץ איום".
הפסיכולוג מתעניין אם כתוב משהו על הדלת.
"כן, יש עליה כמה אותיות. תן לי להיזכר - - - מ' ש' ו' ך'"...
* * *
"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", פותחת התורה בפרשתנו, ומבארת: הברכה תהיה בשמיעה אל מצוות ה' ובעקבותיה יגיע גם שפע גשמי, הקללה, חלילה וחס, כאשר לא שומעים למצוות התורה.
אלא שעלינו להבין: "ראה"? כיצד רואים ברכה וקללה? יתרה מזו, התורה בעצמה מדגישה ששתיהן תלויות ב"שמיעה" אל מצוות ה'. מדוע הלשון היא "ראה"?
כשדפדף רמי באותו הבוקר בעיתון היומי, בעת שסעד ארוחת בוקר טרם צאתו לעמל יומו, גילה שטר של 200 שקלים. בתחילה חשב שזהו גימיק פרסומי של העיתון. אבל השטר היה אמיתי, חדש, מגוהץ. רמי החליט לנסות: הוא השתמש בשטר בעת שערך קניית ערב במכולת השכונתית והמוכר לקח את השטר בלי למצמץ.
למחרת בבוקר רמי פותח את העיתון מעשה שגרה, בלבו מהבהבת התקווה כאותם אנשים שמצאו כסף בקרן רחוב ותדיר כשהם עוברים שם שוב הם מייחלים: אולי נמצא עוד הפעם דבר-ערך. תקוותו לא נכזבה. בעמוד 10, נח לו שטר חדש, בערך נקוב של 200 שקלים.
ביום השלישי כבר חיכה רמי לעיתון בפתח הבניין בשש בבוקר, הוא דפדף לעמוד 10, שם נח לו בשלווה השטר, ממתין לו רק שייקח אותו.
לאחר 17 יום העיתון הגיע ללא השטר. גם לא בעמודים האחרים... 'אולי התבלבל מחלק העיתונים והניח את העיתון בתיבה אחרת', חלפה מחשבה בראשו. הוא ירד לתיבות הדואר, שם פגש את מר שניידר הקשיש מוציא עיתון מהתיבה שלו. רמי ביקש סליחה והוציא בעדינות את העיתון משניידר הזקן, הצצה חטופה בעמוד 10 גילתה את השטר הצבעוני. הוא מלמל אי-אלו מילות התנצלות, הניח את העיתון שהגיע לתיבתו בידו של הזקן וברח לדירתו.
השכנים כבר למדו לאט לאט, משך 12 שנה תמימות, רמי מהקומה השנייה הוא אדם נח, טוב לב ולפי מראה השקיות שקונים הוא ומשפחתו - הוא גם אמיד. כל זה טוב ויפה עד שהוא חושב שלקחו לו את העיתון. ברגע שגילה רמי שהעיתון "שלו" הוחלף, לא ניתן היה להכיר אותו. כיון שהעיתונים זהים, הניחו לו השכנים מדי פעם להחליף עמם את העיתון, אם ראה לנכון, בשלו.
באחד הבקרים, ליד התיבה, נפל העיתון מידו, הוא התכופף להרים. נעל שחורה ומבריקה הונחה על העיתון ומנעה ממנו להרים אותו. רמי התקומם: "תזיז את הרגל, זה העיתון 'שלי'".
מעליו נשמע הקול: "אכן, העיתון שלך, אתה משלם את דמי המנוי. אך השטר - שלי. האם עלה בדעתך אי פעם להודות לי על הכסף שאתה מקבל ממני? שמת לב שלצד השטר היומי מופיעות לעתים בקשות? קיימתן אותן? ניסית לפחות?"
כפי שמבינים הנכם, משל הוא זה. משל נוקב.
והנמשל לצדו: אנו מקבלים מדי יום את הנשמה בחזרה לגופנו. יש לנו איברים שמתפקדים ואנו מבצעים פעולות שונות. זהו חלק קטן מהשטר שבורא העולם מעניק לנו כל יום במתנה.
כאשר חלילה חסר לנו משהו, אנו מתקוממים: זה שלי! לקחו לי!
ובורא העולם לא מחפש חלילה לקחת, רוצה הוא לתת עוד ועוד. אדרבה, תקיים את בקשותיו, תודה לו שבראך, והוא מצדו יעניק לך ככל שרק תוכל לקבל.
* * *
זהו הביאור ללשון הפסוק: "ראה אני נותן לפניכם היום", בכל יום ויום אתה מקבל כל כך הרבה טוב שניתן לראייה מוחשית. אמת, מבקשים ממך בקשות: כיצד להשתמש עם איבריך, כיצד לחשוב. כיצד לנהוג כיהודי. אבל למעניק השטר יש זכות להחליט מה יעשו בו.
כאשר חסר לנו משהו מהשגרה, אנו מרגישים שנטלו מאיתנו. 'זה שלנו', מה הפירוש.
כדי לעורר אותנו לראות שהשפע מגיע ממנו, שנתעורר לקיום מצוותיו, הקב"ה חוסם בפנינו דלת, דלת עליה כתוב כיצד לצאת מן המיצר - 'משוך'. אין טעם לדחוף, להילחם ולהיאבק. רק לעצור, לקרוא את האותיות שוב ולפעול על פי הברכה והקללה הניתנים לראייה ממשית.