הפרשה החסידית לפרשת ראה: למה לעשירים יש יותר כסף ממה שהם צריכים?

הוא עמד בדלת צנום וכחוש, פניו נפולות, עיניו כבויות, ובגדיו קרועים ובלויים. מראהו הכללי עורר חמלה בלב כל אחד שעדיין יש בו טיפת רחמים. היה זה בדלת ביתו של האדמו"ר רבי בונם מפשיסחא זצוק"ל.

מובן שלבו של רבי בונם לא נתן לו לשלחו רק בנדבה, אף אם תהיה זו נדבה הגונה. הוא לקח אותו לחנות וקנה לו ביגוד חדש מכף רגל ועד ראש. משם המשיכו לחנות נעליים וקנו נעליים מתאימות ויפות. אף את שערותיו שגדלו פרא לא רצה הרבי להשאיר, ויחד הלכו לספר. כשחזרו הביתה כבר לא הכירו בני הבית את העני שעמד כאן בדלת לפני שעה קלה, היה זה אדם אחר לחלוטין; מכובד ומעורר השראה.

כך הכניס אתו הרבי לביתו והגיש לו ארוחה כיד המלך, כשסיים ושבע די והותר הוציא הרבי את ארנקו והעניק לו סכום מכובד ביותר לצדקה והם נפרדו לשלום, כשהעני אינו שוכח להודות למיטבו באלף תודות וברכות בלי די.

תמהו חסידיו של הרבי לפשר התנהגותו עם העני, 'על מה נרעש כל כך רבנו לכבדו? וכי למה לא הסתפק בנדבה הגונה?'

"תשמעו טוב ותלמדו פרק בהלכות צדקה והכנסת אורחים", אומר להם הרבי. "כאשר ראיתי את העני במראהו האומלל מיד התעוררו בי רגשי רחמנות עזים, פשוט נרעדתי ולבי נשבר בקרבי. מיד רציתי לתת לו סכום נכבד מתוך רחמנות. אך תיכף קלטתי שאינני עושה זאת במצוות הבורא, אלא עבורי. בכדי להרגיע את מצפוני, את לבי הסוער והמרחם שאינו יכול לשאת את מצבו. זאת אינה מצות צדקה אמיתית!

"לכן החלטתי קודם להלביש אותו ולשוות לו מראה מכובד ששוב אינו מעורר חמלה. רק אז כאשר מצפוני נרגע ולבי כבר לא שפע רחמים כ"כ, התכוננתי לקיים מצוות צדקה כעת רק בגלל הידיעה שיהודי זה עני והקב"ה מצווה עלי לעזור לו. לא בגלל שלבי נמשך לרחם עליו, אלא בגין הידיעה השכלית במוח שזה מה שצריך לעשות על פי התורה."

בכך פירש רבי בונם את הפסוק בפרשת השבוע: 'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו'. המילה הכפולה 'נתון תתן' באה לומר שלפעמים צריך לתת פעמיים. פעם אחת לתת לו בגדים שייראה קצת יותר מכובד ופחות מעורר חמלה. ורק אח"כ לתת לו שוב בכדי לקיים מצוות צדקה אמיתית. 'ולא ירע לבבך בתתו לו', שהנתינה לא תהיה בגין ליבך שמרגיש רע, אלא בכדי לקיים את המצווה שבורא עולם מצווה אותנו להפריש מכספנו לעני.

איננו מתיימרים להבין חשבונות שמים, אך בהתנהלות הכלכלית בעולם ישנו משהו תמוה ביותר: לעני אין מספיק כסף כדי מחייתו, חסר לו אף את המינימום הנדרש. את זה אפשר אולי עוד להבין, העני מתייסר כי משמים נגזר שזה התיקון שלו עלי אדמות. כך הוא זוכה לזכך את נשמתו, בכדי שיזכה להיכנס מיד לגן עדן בעולם הבא.

אך העשיר הגדול. אם רצו להיטיב לו משמים, אפשר היה לתת לו כסף שיספיק למזון ומחיה בשפע רב כך שיוכל לחיות בלי דאגות. אבל לשם מה ניתן לו משמים כסף רב כל כך. סכומי עתק השוכבים בחשבון הבנק, או מושקעים בבניינים רבי קומות, הרי ממילא אינו להשתמש בכל מה שיש לו.

מסביר האור החיים הקדוש שהעשירות הגדולה שיש לעשיר מעבר לצרכיו השוטפים היא חלקו של העני. כי בעצם מגיע לכל אדם עלי אדמות מזון כדי מחיה ותו לא. כמו כל בעל חי בעולם. אך הקב"ה נוטל מהעני את חלקו המגיע לו בדין, ונותן אותו לעשיר. זאת בכדי שהעשיר יחלק לעניים ולמטרות צדקה, זהו בעצם ניסיון לעשיר שיתגבר על מידותיו הטבעיות, וישריש בקרבו את מידת הנתינה והנדיבות.

נמצא שיש כאן ריווח כפול, גם העני מקבל את תיקונו בכך שאין לו מספיק. וגם העשיר זוכה במצוות צדקה ונתינה לזולת.

אם כן אל לו לעשיר להתגאות, ואין לו במה להתגאות. הממון הרב שנמצא ברשותו, כלל אינו שלו - כספם של כמה וכמה עניים אחרים נמצא אצלו, בכוונה תחילה בורא עולם העניק לו סכומים אדירים של כסף ורכוש, בכדי שיחלק אותם לאחרים. כאשר הוא מעניק לזולת, אינו מעניק מכספו הפרטי כלל. הכסף הוא של העניים, ושייך להם!

לכן אומרת לנו התורה: 'ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך'. כאשר אתה נותן צדקה, אל תתן בלב קשה, כי הרי זו כל הסיבה שהכסף נמצא אצלך, רק בגלל זה בירך אותך הקב"ה בעושר. שתוכל לחלק לעניים, 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך'.

הרב ישעיה וינד הוא מנהל רוחני בארגון 'הידברות' וראש כולל אהבת תורה