פרשת השבוע עוזרת להתמודדות מול דיכאון: הווטסאפ של רהב-מאיר לפרשת ראה

שבוע אחרון לחופש הגדול, נשתדל לקצר בימים אלה (לטובת הכותבת ולטובת הקוראים): "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה", כך מתחילה הפרשה החדשה, פרשת "ראה". זהו עוד פסוק שעוסק בבחירה החופשית שיש לכל אחד מאיתנו, בין ברכה לקללה. אבל הפרשנים מוצאים כאן עוד משמעויות רבות. למשל: יש פה מעבר מלשון יחיד ללשון רבים, באותו משפט ממש. המילה "ראה" הופכת למילה "לפניכם". למה?

כי כל מעשה של כל הפרט משפיע על הכלל, וכל בחירה קטנה היא בעלת השלכות. התורה פונה בפסוק הזה ליחיד אבל מזכירה לו את חלקו בתוך הציבור. אנחנו רואים עד כמה משפיעות בחירות של הורים עבור ילדיהם, או בחירת בן זוג, מקום עבודה או מקום מגורים, אבל כאן מתברר שגם החלטות "קטנות" יותר הן דרמטיות עבורנו, ועבור כל הסביבה.

הרב מרדכי אליהו הסביר זאת כך: "יש ואדם עושה מצווה אחת או עבירה אחת ביחיד, אבל הוא מסוגל באותו המעשה להכריע את כל העולם כולו לטוב או למוטב. לכן התורה פתחה בלשון יחיד 'ראה', והמשיכה בלשון רבים 'לפניכם', כי אותו יחיד מסוגל להכריע את גורל כל העולם".

הדרך אל השמחה

לפי ארגון הבריאות העולמי, דיכאון יהפוך למחלה הנפוצה ביותר בעולם בעוד כ-15 שנים. לפי מומחי הארגון, בקרוב אנשים ברחבי העולם יסבלו מדיכאון יותר מאשר מכל בעיה בריאותית אחרת. מול מגפת העצבות והדכדוך של ימינו, אפשר למצוא בפרשה כיוונים להתמודדות. אני לא מומחית בתחום ולא רוצה ללקות בשטחיות, ובטח שהדברים לא מחליפים טיפול מקצועי, אבל התבוננות פשוטה בפסוקים שמופיעים היום בפרשת "ראה" בהחלט מסמנת לנו איזושהי דרך אל עבר השמחה.

הפרשנים לאורך הדורות קוראים לנו פשוט להסתכל איך המילה "שמחה" מופיעה בתורה: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹוקיכֶם, אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהתֵיכֶם", וכמה פסוקים אחר כך נאמר: "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ".

כלומר – שמחה מופיעה בתורה יחד עם המשפחה, העבד, הלוי, ובהמשך גם עם האלמנה, הגר, העבד. שמחה היא יציאה מתוך ה"אני" אל מצב חברתי של "אנחנו", נטישת המרחב הפרטי (שבו קל ליפול לתוך דיכאון) אל מצב שבו אתה מעניק לסביבה, פתוח לעולם, נותן ולא נוטל. נותן מהאוכל שלך לאחרים שאין להם, יושב איתם בשולחן, משמח אותם - ומתוך כך חש בעצמך שמחה. החגיגה הצפופה הזו שמתוארת בתורה הזכירה לי קצת את הימים האחרונים של החופש הגדול, של חיים בחמולה...

בשמחות!

מסר מהפכני

צמד מילים מופיע היום בחלק היומי של פרשת השבוע, ועוסק בנו ובאלוקים: "וּבוֹ תִדְבָּקֽוּן", כך נכתב. או במילים שלנו: תדבקו בו. איך דבקים באלוקים? באש? בשופרות? רש"י עונה במילים הבאות: "ובו תדבקון – הדבק בדרכיו. גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה". הפרשנים מסבירים שאלוקים גמל חסדים עם אדם וחווה בגן עדן, כשעשה להם בגדים. אחר כך קבר מתים בקבורת משה רבנו, וביקור החולים – נעשה באוהל של אברהם אבינו אחרי ברית המילה שלו.

זה מסר מהפכני לגמרי, שמופיע פה כאילו "על הדרך". רוצה להיות קדוש? רוצה לדבוק באלוקים? תתנהג כפי שהוא נהג כשאנשים היו זקוקים למשהו. כמה פשוט, כמה מסובך.

המורים הכי טובים

שנת הלימודים לא מתחילה עכשיו. היא מסתיימת. שנת הלימודים האמיתית מאחורינו. החופש הגדול הוא זמן הלימוד הכי גדול ומשפיע ומשמעותי, הזמן שבו הילדים לומדים איך החיים האמיתיים נראים – איך ההורים שלהם מדברים, עובדים, נוהגים, מתנהגים בפארק או במלון, ואיך כל העולם הזה שמחוץ לבית הספר מתנהל. ברור, החופש ארוך מדיי ולכן מפלס העצבים שלנו שהם נחשפו אליו גדול מדי. ובכל זאת, רגע לפני שאנחנו "מפקידים" אותם שוב בידי מורים ומורות (תודה לכם!) צריך לזכור שהקשר הכי משמעותי בחיים הוא כנראה הקשר הזה – של אבא ואימא עם ילדיהם. בכל הכתבות שעושים עכשיו על "המורים הכי טובים", אין ספק שהמורים הכי משפיעים עלינו הם ההורים. הרי כמעט כל קשר אפשר לנתק. חברות יכולה להסתיים, נישואים יכולים להיגמר בגירושין, חוזה אפשר להפר – אבל קשר של הורות אי אפשר להפסיק בשום אופן. גם אם רבים ולא מסכימים ואומרים דברים חריפים, הורים וילדים לא יכולים לבטל את מה שמחבר ביניהם.

זה קשר כה חזק ועוצמתי ובסיסי, שפרשת השבוע ("ראה") משתמשת בו היום כדימוי לקשר בינינו לבין אלוקים: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" נאמר הבוקר בפרשה. כלומר, גם אם נוצר נתק, גם אם התרחקנו, התבלבלנו, שכחנו מה היעד שלנו – אנחנו תמיד נשארים בנים.

קודם חובות, אחר כך זכויות

הפרשה, גם ב-1 בספטמבר, ממשיכה לחנך. כלומר להגיד לנו מה לעשות, לחלק את העולם לטוב ולרע. היום היא עוסקת בנושא תרומת המעשר. ובבית הספר? ובבית? הנה קטע נפלא שכתב אורי אליצור ז"ל, שהעז לקלקל קצת את חגיגת ה"שלום כיתה א'" ולדרוש רוח אחרת:

"בני השלוש הלכו לגן לשעתיים, ולמחרת עד אחת עשרה. שלא יהיה להם קשה להתרגל להיות שם חמש שעות ביום. לכיתה א' הוסיפו פינת משחקים, שלא יהיה לילד קשה בבת אחת ללמוד ארבע שעות. ואני לוקח אוויר ומעז, לקראת פתיחת שנת החינוך, לשאול את השאלות הכי אסורות: למה שלא יהיה להם קשה? איזה רע יקרה אם יהיה עליהם עומס? מי המציא את הרעיון שהעולם יהיה טוב יותר ככל שלילדים יהיו יותר זכויות ופחות חובות? 'חניך' בקורס קצינים הוא מי שעובד ומזיע כדי להפוך בהדרגה להיות קצין. 'לחנוך' מפעל חדש פירושו להעביר אותו ממצב של חוסר ייצור למצב של ייצור מלא. כלומר, 'חינוך' פירושו הכשרה הדרגתית לקראת תפקוד מלא בעולם. לכן אם המערכת (גם הבית וגם בית הספר) בנויה כך שהעיקר הוא שהילדים יהיו מאושרים ולא יהיה להם קשה – היא איננה מערכת חינוך. כי אדם בוגר עובד ואז מקבל משכורת. קודם מבשלים, אחר כך אוכלים. קודם חובות, אחר כך זכויות. לא להיפך. הורים ומורים טובים הם לא אלה שעושים הכול כדי למנוע צער מילדיהם. בלי מרות ובלי סמכות ובלי דרישות - הילדים לא רק שלא מתחנכים, הם גם לא מאושרים ולא חופשיים. שנה טובה".

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949