הטור המאויר לפרשת ראה: למי שייך עץ הלימונים?

בוקר נפלא, השמש זורחת, השמים כחולים והציפורים מצייצות. אח, הקב"ה, כמה אני אוהב אותך! התהלכתי בחצר הבית החדש אותו שכרנו, תענוג. איזה נוף, איזו איכות חיים, ברוך ה'! אני מסתובב בין עצי הפרי, שואף את ריחות הפרחים של חודש האביב, קוטף בנחת לימון בכדי לסחוט לתוך כוס התה שחיכתה בסבלנות בבית... בום! לפתע מתפוצצת הבועה, צעקה נשמעה מהעבר השני של הגדר: "הלו, שכנצ'יק! אל תיגע בלימונים, זה העץ שלנו!" זאת הייתה השכנה, "מחילה, מחילה, לא ידעתי" עניתי. "לא משנה, אל תיגע בזה, הבנת?!", חזרה שוב, "בסדר, בסדר", השבתי בניסיון הרגעה. בכל זאת, שכנים חדשים. לא כדאי להתחיל ברגל שמאל.

חזרתי לכיוון הבית וחשבתי לעצמי: "רגע, למה בעצם זה העץ שלהם?" הוא נמצא אמנם על הגבול בין שתי החצרות, אבל בעל הבית אמר לנו שהעץ שייך לו. הצצתי מעבר לגדר כדי לראות אם השכנה עדיין שם. "סליחה? סליחה?", קראתי בהיסוס. "מה אתה רוצה, שכן?" שאלה בקרירות תוך כדי עקירת עשבים. חשתי שהיא לא כ"כ מחבבת דתיים. "רק רציתי להגיד שאני חושב שאולי יש כאן בלבול. בעל הבית שלי אמר לנו שהעץ הזה שייך לו".

השכנה הרימה את ראשה ונעצה בי את מבטה. הבנתי שהאמירה שלי הייתה טעות קשה, לאן הכנסתי את עצמי?

היה לה מבט מאיים בעיניים. "מה אמרת?", הזדקפה ושאלה בתקיפות. "רק אמרתי", התחלתי לגמגם, "התכוונתי שנראה לי שזה העץ שלנו". מבלי להסיר את מבטה ממני, צעקה לפתע השכנה: "יעקב, יעקב!", קראה לעבר בעלה. דמיינתי אותו יושב מול הטלוויזיה ומפצח גרעינים. "יעקב, יעקב! אתה שומע? השכן החדש אומר שעץ הלימונים הוא שלו!".

התחלתי לשקשק, ה' תציל אותי, איך הסתבכתי! "תגיד, אז מה אתה, דוס?", שאלה ישירות. "אהה כן, אני בעל תשובה".

"באמת? יעקב! יעקב! אתה שומע?", צעקה השכנה, "הוא חזר בתשובה!".

"מאיפה אתה במקור?" הסתקרנה.

"אני ממושב ברמת הגולן", השבתי.

"באמת? יעקב, אתה שומע? הוא מושבניק!".

"כן, וגם שירתתי בצבא", החלטתי להוסיף.

"באמת? יעקב, אתה שומע? הוא עשה צבא!".

"הייתי בגולני!".

"יעקב, הוא היה בגולני!".

התחלתי לפחד, מי זה היעקב הזה? רק שלא יחליט לצאת מהבית, שיישאר שם!".

"סליחה, שכנה יקרה, לא התכוונתי לגרום חס ושלום לסכסוך שכנים ביום הראשון שלנו כאן. פשוט הבנתי שהעץ שייך לנו", ניסיתי שוב. "תקשיב טוב - אנחנו גרים כאן 40 שנה ואתה לא תגיד לי מה שלי ומה לא שלי, הבנת!?", אמרה והמשיכה לנכש עשבים. "יש לי ברירה?", מלמלתי וחזרתי הביתה אבל וחפוי ראש.

עברו שלושה שבועות, ועדיין חששתי לצאת לחצר לזמן ממושך, שמא ייווצר מצב לא נעים בו אפגוש שוב את אותה שכנה קשוחה, או יותר גרוע - אתקל בבעלה, יעקב!

ניסינו לחשוב על פתרון, ולבסוף אשתי אמרה: "אין ברירה, חייבים לוותר, נכין משהו ואתה תגיש להם את זה כמתנת פיוס, תהיה גבר! 'איזהו גיבור - הכובש את יצרו', תדבר אליהם מלב אל לב ותתנצל, אני בטוחה שהם יתרצו". טוב, צריך לדעת גם להקשיב לאישה...

למחרת יצאתי מביתנו לכיוון ביתם של השכנים, חציתי את הגדר, הלכתי בשביל עד פתח ביתם ודפקתי בדלת, ומי פתח את הדלת? גבר נמוך קומה עם משקפי ראיה, חביב ומחויך מאוזן לאוזן. "יעקב?!", נשמתי לרווחה, "סוף סוף יוצא לי להכיר אותך!". מסתבר שהוא בכלל לא מפחיד כמו שדמיינתי. "שלום, אני השכן החדש, רציתי להגיד שאני ממש מצטער ושאתם צדקתם, עץ הלימונים הוא שלכם, אני רק רוצה לשמור על שכנות טובה, זה הכל!" אמרתי בשמחה, "קחו את זה כאות תודה." הגשתי לו צנצנת מזכוכית.

"מה זה?", שאל יעקב במבט מוזר.

"הבאתי לכם לימון כבוש!"

***

השורה התחתונה: פעמים שתיקנו לנו חז"ל כדין גמור איך לנהוג ופעמים שלא, אלא שאמרו לנו שכך ראוי לעשות ממידת חסידות. לכן, אף על פי שלא תמיד ציוו אותנו, ראוי לו לאדם למרות הקושי הרב, שינהג מלפנים משורת הדין.

וכתב הפלא יועץ: "מה טוב הוותרנות לכל אשר אתו, משים שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ומבריח קטטה ואיבה, ועל כל פשעים תכסה אהבה, וגם מתן אדם ירחיב לו, ולא תאנה אליו רעה ונגע לא יקרב באוהלו. ולפעמים שמדת הוותרנות תחיה בעליה ותצילהו מצרה וצוקה, מה טוב חלקה, לא ידע אנוש ערכה".