כולנו יודעים שבכבוד אין ממש. אז למה אנחנו ממשיכים לרדוף אחריו?

"כי כבד אכבדך מאד" (כ"ב י"ז)

הכל יודעים שהכבוד אינו שווה מאומה, אבל ממשיכים לרדוף אחריו. הכל יודעים שאין בו, בכבוד המדומה, ולו שמץ של הנאה, אבל ממשיכים וממשיכים לחפש אותו בין החרכים.

בספר "אבני זכרון" שחיבר הרב אברהם יעקב זילברשטיין, ראש כולל 'קצות החושן' ברמת אלחנן, מצאנו קטע מיוחד במינו בהקדמתו של אבי המחבר, הגאון הרב מרא דאתרא, המעורר את האדם בעניין זה ומעודד אותו לההביל את הכבוד הניתן לו מהאנשים הסובבים אותו.

הגר"י זילברשטיין מספר בהקדמה שישב פעם בבית חותנו מרן הגרי"ש אלישיב והתבונן בספר 'יד אליהו' שחיבר הגה"צ רבי אליהו רגולר זצ"ל. "מורי חמי עבר לידי ואמר לי שכדאי לקרוא את צוואת המחבר המובאת בהקדמת הספר הנ"ל, שהיא מליאה בחוכמה וביראת שמים ובפרט במה שהוא מהביל את הכבוד".

"כל השבחים הבל ורעות רוח, כי אין אדם המשבח עומד למשובח בעת צרה"

בהקדמתו של הגר"י זילברשטיין לספר בנו מצוטט הקטע הנ"ל מתוך הצוואה, והרינו להביאו בזה:

"יען כי לא ידע האדם את עתו, ובפרט בימים האלו בעוה"ר, לזאת אני מצוה ומזהיר את בני שיחי', בגזירת כיבוד אב, שלא יתעצלו כלל מללמוד תורה לשמה, ע"מ לעשות ולקיים, ואם בסדר זרעים וקדשים, שיהיה הלימוד במקום מעשה, כאילו היה בידם לקיים וקיימום, ועקרו הוא החיזוק כמ"ש חזק ואמץ בתורה ובמעשים טובים, ולא לשום קניית שם ח"ו שיאמרו עליהם שבח, בקי או חריף.                        

"כי כל השבחים הבל ורעות רוח, כי אין שום אדם המשבח עומד להמשובח בעת צר לו ח"ו, כפי שראיתי בעיני, אשר כל הכבוד והשבח שמכבדים העולם את האדם הוא ממש כארס נחש ועקרב, ואינם מועילים כלום, ואינם נכללים בכלל כל מידי דמעלי להאי קשה להאי וכו'.

"לכן המובחר שבלימוד לשמה הוא, שיהיה האדם מסתיר עצמו מללמוד תמיד ברבים, אם לא מי שזוכה ללמוד עם תלמידים לשם שמים להרביץ תורה. אמנם זו מלאכה גדולה, כי טבע האדם להשיג חמדה שיהיה סברתו ולימודו נחשבת ומקובל באזני המקשיבים, ועי"ז נהנה מכבוד התורה, ופיגול הוא לא ירצה, אם לא האדם שהוא גבור גדול לבטל הנחת והשמחה במאמרים שזכרנו כי הכל הבל נראין כאוהבין וכו' ואין עומדין וכו'

"וזה הכלל סובב על כל ענין וענין, להתפעל האדם לעשות וללמוד לשמה, ולא לקבל נחת וכבוד מבני אדם, כי אין בזה ממש, ואין בכבודם שום ממש, ולא לחנם הזהירו לברוח מן הגדולה, והמקבל בלבו נחת ושמחה על השבח שמשבחין אותו, ועל הכבוד, ידע נאמנה שהוא פגום בנפשו, ומגרש ממנו קן התורה ואכסניא של תורה, ואחרית הענין הבל ותהו, ומקנאין בו בני אדם, וגורם לו קטטה ומריבה ושנאת חנם למי שמנגדו, ואלף רעות כמוה.

"אמנם המדה הטובה להסתר ביום המעשה בכל האפשרי, וזה נקרא למעלה צנוע, ועליו נאמר והצנע לכת עם אלקיך.

"גם העיקר, אף שתזכו בני שיחי' להיות בקיאים במסכתות או בפוסקים, שלא תרבו לדבר לפני זולתיכם להכיר הבקיאות ח"ו, כי בזה נאבד כל העמל והיגיעה לשמה, כי כללו של דבר, הכל תלוי בכוונת הלב ולשם שמים בכל רגע ובכל תנועה ובכל מעשה, גדולה או קטנה, ואף בעניני הגשמי להיות הכוונה לעבודת הבורא".

עכ"ל ה'יד אליהו'.

עלינו ללמוד את הדברים הללו ולדעת שהם כפשוטם ממש. בלעם, שלא ידע זאת, ניטרד מן העולם.