מחנכים אותנו להיות אנוכיים

ט"ו באב הוא יום האהבה העברי. "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" אומרת המשנה. תפקידו של יום האהבה הוא לגרום לנו לבדוק ולשאול את עצמנו: "האם יש לי אהבה בחיים?". פעם, כשהייתי שואלת את עצמי את השאלה הזו, הייתי מיד מתכנסת בתוך עצמי, טובעת ברחמים עצמיים על כך שאין לי זוגיות, בוכייה מפני שלא הייתה אהבה בחיי... היום אני מבינה שכל חיי הם אהבה אחת גדולה, הכל תלוי בסוג המשקפיים שבוחרים להרכיב.

בשנה האחרונה חדרה ללבי אהבה שלא הכרתי קודם - האהבה לבורא עולם. תמיד ידעתי שהוא קיים, אך לא באמת הכרתי אותו ואת כל הטוב שבו. לא הצלחתי לראות את כל האהבה שיש בחיים שלנו, לא הבנתי עד כמה הוא אוהב אותי ולכן גם לא הרגשתי את אהבתו הרבה סביבי. כשהאדם זוכה להכיר במציאות האמיתית בה אבא שלו מפעיל את לבו בכל רגע ורגע, דואג לכל מחסורו ואוהב אותו כאילו היה בנו יחידו - הוא זוכה להבין כמה בר מזל הוא וכמה אהבה יש לו בחיים. כשהאהבה הרוחנית נכנסת ללב, כל זרמי האהבה הקיימים נפתחים. למה? מכיוון שאהבה רוחנית מלמדת אותנו לאהוב אחרת. לאהוב נכון.

אנחנו אגואיסטים. מחנכים אותנו להיות אנוכיים, ולכן האהבה שלנו היא אהבה המאופיינת באגואיסטיות, שברוב המקרים רק מערימה קשיים ומועדת לכישלון. מלמדים אותנו לאהוב קודם כל את עצמנו. כשאדם מגיע לשלב בו הוא מחפש אהבה, פרוסות בפניו אופציות שנראות כאינסופיות ובכל אדם הוא ימצא פגם כלשהו וככל שהזמן עובר, הוא הופך לבררן יותר. פעם כולם (וגם חלק מהחברה היום) היו מכירים רק באמצעות שידוכים. לא היו "בודקים את הסחורה" לפני הנישואין או "מנסים את כל האופציות" לפני קבלת החלטה. בזמנו פשוט היו משדכים בן זוג שנראה מתאים, וזהו זה - מזל טוב, נבנה עוד בית בישראל. אחוז הגירושין אז היה נמוך בהרבה בהשוואה לנתונים בימינו. היום, כשאנחנו אגואיסטים גמורים, עצם המחשבה על שידוך מעוררת בנו סלידה... "למה שמישהו יחליט בשבילי?" אנחנו שואלים את עצמנו בגאווה. "אני יודע מה הכי טוב לי" אנחנו חושבים לעצמנו, "אני מספיק חכם כדי לבחור את האדם הנכון!" הגאווה הערמומית גורמת לנו להאמין שאנחנו יותר חכמים ממי שברא אותנו... בסופו של דבר הפכנו להיות חכמים גדולים בלהיות לבד.

האגואיזם מלמד אותנו לאהוב את עצמנו לפני הכל וכך גם לבחור את בן זוגנו – "האם הוא יעשה אותי מאושרת?" "האם היא מסוגלת להסב לי אושר?" זה כל מה שמעניין אותנו וכך גם אנו חיים. כשאנחנו אומרים שאנחנו אוהבים מישהו, אנו אומרים, במילים אחרות, "אני אוהב את איך שאני מרגיש כשאני איתו" או "אני אוהב את מה שהוא נותן לי". אנחנו תמיד מציבים במרכז, קודם כל, את עצמנו. זו הסיבה שרוב המריבות בין בני זוג הן על הרצון של כל אחד לשנות את בן הזוג כך שיתאים לרצונותיו במקום לנסות לקבל אותו כפי שהוא. וכאשר אנחנו כן נותנים מעצמנו הסיבה לכך היא רק כי אנחנו אוהבים את התחושה שיש לנו מעצם הנתינה ולאו דווקא כי אנחנו שמחים על כך שהצד השני מאושר ממה שקיבל... אגואיזם טהור, בכל היבט אפשרי.

אדם שטרם מצא את זיווגו בדור שלנו, משוכנע שהוא ראוי לאישה הכי טובה בעולם! נשים רווקות אינן מתפשרות על פחות מבחור חתיך, עשיר, משכיל, שגובהו מאמיר ל-1.80 מטר, מחזיק בעבודה מסודרת, בעל חוש הומור, ממשפחה טובה ורומנטי, המסוגל לגרום לזוגתו להרגיש שהיא חיה באגדה... אחותי היקרה, התעוררי! או כמו שהרב יגאל אומר: "קחי לך בחור נחמד וזהו, לא צריך יותר". הפכנו להיות רובוטים, בוחרים אהבה לפי "רשימת המכולת" שהכנו מבעוד מועד ואיננו מוכנים להתפשר על דבר. האם עצרנו לשאול את עצמנו האם אנחנו מושלמים? בכל אחד יש תכונות והתנהגויות שעליו לתקן בעצמו לו היינו מושלמים – כבר לא היינו כאן, שהרי הגענו הנה כדי לתקן.. וכמו שאנו צריכים לתקן את עצמנו, כך גם בן הזוג המיועד שלנו צריך לתקן, וכל מטרת הנישואין היא לתקן את האדם. הבעל או האישה הם המראה שלנו, הם מדליקים זרקור גדול ומראים לנו מה עלינו לתקן. חשבתם שחתונה היא סיפור אגדה מושלם? רק אחרי החתונה המסכה יורדת ומתגלה פרצופו האמיתי של האדם... תהיתם למה מברכים ל"תורה, חופה ומעשים טובים" דווקא בסדר הזה? היות והמבחן האמיתי של האדם הוא בקיום מעשים טובים לאחר החופה, כי דווקא שם מתחילה העבודה על המידות שלנו. אז בואו נפסיק לחפש אחר האדם המושלם, נפסיק לפסול אנשים מכיוון שחסרים להם חמישה ס"מ כדי להגיע לגובה האידיאלי (אולי יש להם עוד קילוגרם של טוב לב שלא נזכה להכיר), או משום שהם אינם מרוויחים הרבה כסף... (ממילא מה שהאדם צריך להרוויח כבר קצוב לו מן השמיים, ואין זה משנה מה היה מצבו לפני החתונה, הכל יכול להשתנות).

כשהכרתי את בורא עולם הוא לימד אותי דבר אחד חשוב – אהבה היא נתינה. למה אנחנו כל כך אוהבים את הילדים שלנו? האם אנחנו מקבלים מהם משהו? אנחנו רק נותנים להם בלי סוף... נתינה מולידה אהבה, אומרת התורה. אנו חושבים שאם נאהב יותר מדי יתייחסו אלינו כפי שמתייחסים לדבר המובן מאליו. אולם חז"ל מבטיחים לנו: תני כבוד לבעלך ואת תהיי מלכה.. וכן הבעל לאשתו.. אך אם לא תכבדו האחד את השנייה – תהפכו חלילה לעבדים, עבדים של מידות רעות. אהבה אמיתית פירושה להרגיש את הזולת, לחוש את העולם שלו בתוכנו – מה הוא רוצה, מה הוא אוהב, מה חסר לו, ולעשות הכל כדי למלא את החסר. הסתכלו על הבורא יתברך, הוא נותן לנו כל טוב בכל מכל כל על אף שאנחנו חוטאים, פוגעים ומורדים בדרכו בכל יום מחדש... ועדיין האהבה שלו אלינו אינסופית! נכון ללמוד מהי אהבה דרך השם.

יום האהבה שלנו גורם לי לחשוב על כל האהבה שיש לי בחיים ועל האהבה שעוד עתידה להגיע... אל תשכחו לעולם שאבאל'ה לא שוכח אף אחד, כל אחד ימצא את האחד שלו, כל שעלינו לעשות הוא השתדלות – להיות טובים, לתת מכל הלב, לוותר על הגאווה, וממילא הטוב ביותר בוא יבוא.