אל תרבה שיחה עם האשה - מדוע?

סיגל שואלת: "שלום, אני חוזרת בתשובה, ונתקלתי באימרה של חכמים שלא כל כך מובנת לי. חז"ל אמרו: 'ואל תרבה שיחה עם האשה... כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנום' (אבות פרק א, משנה ה). ורבי עובדיה מברטנורא מפרש: 'מצאתי כתוב, כשאדם מספר לאשתו קורותיו כך וכך אירע לי עם פלוני, היא מלמדתו לחרחר ריב, כגון קורח שסיפר לאשתו מה שעשה משה שהניף את הלוים תנופה, והביאתו בדבריה לידי מחלוקת. אי נמי, מתוך שהוא מספר לה שחבריו גינוהו וביישוהו אף היא מבזה אותו בלבה, וזה גורם רעה לעצמו'. איני מבינה פירוש זה, שהרי ודאי יש נשים טובות וצדיקות מאוד. אשמח להסבר. תודה".

* * *

שלום סיגל, וכל הכבוד על תהליך ההתחזקות. כמי שכבר נחשפה ליהדותך המקורית, את ודאי יודעת כי התורה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז).

בשיעורים על זוגיות ושלום בית, מדגישים הרבנים אין ספור פעמים את חשיבות הכבוד לאשה והרגישות כלפיה - "אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו" (יבמות סב, ב), זהו יסוד הבית היהודי. ציבור האברכים מקפיד ביותר על הכבוד לנשים - בדיבור, במעשים, בעזרה בבית, בדאגה לילדים וכו'. אין ספק שככל שחברה היא יותר יראת שמים, כך ניכר בה כבוד רב יותר בין בעל לאשתו. כשהבעל יודע להתנהג כמו בן מלך, אשתו זוכה לכבוד של נסיכה.

וכעת לשאלתך. המאמר "ואל תרבה שיחה עם האשה", אין כוונתו לבטא שיחה רגילה ונעימה שמחזקת את הקשר הזוגי, אלא כוונתו לאמירת דברים בטלים ומזיקים כדיבורי לשון הרע. כך הבהירו חז"ל בעצמם (אבות דרבי נתן ב, טז): "אל תרבה שיחה עם האשה, כאיזה צד הוא מבזה את אשתו? היה דבר (רע) בינו ובין חבירו, אמרו (הבעל) לתוך ביתו. שמעה אשתו ממנו - יצאה לשוק ופגעה באשת חבירו, אמרה לה כך וכך היה בעלך עושה (לבעלי), כך וכך מצהיבו, כך וכך מביישו, התחילו נושאות ונותנות (מתווכחות עמה) בדברים, ומצהיבות זו את זו, התחילו מכחישות זו את זו. העוברים והשבים היו נושאים ונותנים עמהם בדברים (מצטרפים לריב ומביישים את אשתו). מי גרם לו לבזות את אשתו? (הוא, הבעל) על שהרבה שיחה עמה".

מכאן רואים שכוונת המאמר היא לדרוש את הזהירות משיחה מוגזמת, בטלה ומזיקה, בין גבר לאשתו. כי דברי רכילות גורמים לגנאי ולשנאת חינם. עוד נאמר באבות דרבי נתן (שם): "אל תרבה שיחה עם האשה, כיצד? בזמן שאדם בא לבית המדרש ולא היו נוהגין בו כבוד, או שערער עם חברו, אל ילך ויאמר לאשתו: כך וכך ערערתי עם חברי, כך וכך אמר לי, כך וכך אמרתי לו' - מפני שבוזה את עצמו ובוזה את אשתו ובוזה את חברו. ואשתו שהיתה נוהגת בו כבוד, עומדת ומשחקת עליו (מזלזלת בו בלבה). כיוון ששמע חברו, אמר: 'אוי לי דברים שבינו לביני, הלך ושחן (אמר) לאשתו', ונמצא אותו האיש בוזה את עצמו, (בוזה) את אשתו, (בוזה) את חברו".

יש לשים לב בעיקר למילה "תרבה" - ריבוי הוא פטפוט שמעבר לדיבור הנצרך לקשר הרגשי והזוגיות. ריבוי מבטא אמירת דברים בטלים ומיותרים שמסכנים את שלום הבית, אשר נובעים לרוב משיעמום, מעצם הרצון לרכל.

כך פירש רבי עובדיה מברטנורא, שהשיחה הבטלה גורמת להגיע לידי דיבור לשון הרע על קרובים ועל שכנים ומכרים, ולכן מלבה שנאת ישראל וסכסוך בין שכנים ובין חברים. אין להתבלבל מהביטוי "היא מלמדתו לחרחר ריב", כי דבריו נועדו לתאר את סכנת היצר הרע שיש בדרך העולם, ולא בכוונה להכליל, שהרי צדיקות רבות מוזכרות לכל אורך התנ"ך, ובכל דור ודור אנו זוכים בנשים צדקניות ויראות שמים שמקפידות על לשונן ועל צניעותן. אך כמו שאצל גברים קיים יצר רע חזק של תחרותיות וגאווה והסתכלות במקומות אסורים, כך אצל נשים יש נסיונות חזקים אחרים של היצר הרע הנוגעים בעיקר לרכילות ולצניעות. חז"ל חינכו להישמר מפני עבירות שהיצר הרע מושך אליהם בחוזקה בדרך הטבע של העולם, ולהציב לעצמנו גדרות. נשים צדקניות מכירות בנסיון הדיבור, ומתגברות על הרצון הטבעי לדבר לשון הרע ולספר בדברי רכילות זו על זו, כשם שגברים צדיקים לומדים לשמור על עיניהם. ומכיוון שבדרך הטבע יש נשים רבות שנופלות באיסור לשון הרע, יש לשים לדיבור גבולות גם בתוך הבית, ולהזהר מריבוי שיחה בטלה שמביאה "לחרחר ריב".

עוד נמצא בפירושו מהלך פסיכולוגי עמוק ביותר על טבעם של גברים ונשים. שכן, כאשר גבר חושף יותר מידי את חולשותיו, מביע את ספקותיו וחששותיו לעיתים קרובות בפני אשתו, על מה שאמרו עליו אחרים ומה הוא בעצם שווה וכדו' - מבלי משים הוא בעצם פוגע בביטחון העצמי שבעל צריך להקרין בפני אשתו. כאן יש לזכור שלגבר ולאשה יש תכונות וצרכים נפשיים שונים זה מזו, המתבטאים גם בנפש וגם במבנה הנוירולוגי של מוחותיהם השונים. התנהגות רגישה מידי אצל הגבר תגרור באופן בלתי רצוני תחושת זלזול וחוסר ביטחון בלבה של האשה כלפיו, מה שעשוי להגיע ברבות השנים אף לידי גירושין (וכפתגם המפורסם שרץ בפי הבריות - "אשתך היא לא הכותל המערבי, אז אל תבכה לה כל הזמן"). כל דבר צריך להיות במידה, גם חשיפה רגשית של ספיקות ולבטים יכולה להיות בריאה מידי פעם - בגבול הסביר. אך בעל שנוהג בדרך של ריבוי שיחה בטלה - "גורם רעה לעצמו".

מכל מקום, אין בדברים אלה כדי לאסור שיחה רגשית עם האשה, ולא שיחה שמגבירה את הקשר הזוגי והאהבה בין בני הזוג, עצם הצורך לדבר, להחליף חוויות ולהתחבר. שזו ודאי מצווה. הגמרא מספרת על רב כהנא שהתחבא מתחת למיטתו של רב כדי ללמוד תורה מהנהגתו בתוך ביתו, וראה שהיה רב מדבר ומשחק בשיחה בטלה עם אשתו כדי לשמחה, ולהגביר בכך את אהבתם וחיבורם (ברכות סב, א). מה שמגונה אינו השיחה המקרבת בין בעל לאשתו- שהיא ודאי טובה ומועילה מאוד לקשר הזוגי, אלא הריבוי וההגזמה.

התורה היא ספר הוראות היצרן האולטימטיבי. חז"ל מדריכים אותנו הדרכה אמיתית ומועילה בזוגיות ושלום בית. לא אמירה שנועדה להכליל גברים או נשים, אלא אמירה שנועדה להכיר בחולשותינו האנושיות, ולדעת באלו נסיונות עלינו לעמוד, כדי שנזכה להיות צדיקים ומאושרים.