מכתב לכל הנשים המצפות, שעדיין לא זכו לפרי בטן

לכל אחיותיי האהובות והיקרות שחוות קשיי פוריות,
את המכתב הזה אני כותבת בדם ליבי, מתוך קושי אישי שאני מתמודדת איתו, שעה שנראה שכולן מסביבי סוחבות בטן הריונית עגולה, ואני מרגישה איך רק עליי מכולם דילגה ה'חסידה'.

קשה למצוא מילים כדי לפתוח מכתב כזה. כואב, כואב עד בלתי אפשר לדבר על החיסרון הזה, על הציפייה והקושי בכל פעם מחדש, לאחר ניסיונות ומפחי נפש רבים כל כך שאתן חוות בדרך.

לא צריך הרבה מילים כדי לתאר את הניסיון הזה. אם גם אתן חלק ממשפחת הנשים המצפות, אם גם אתן חוות את אחת מהתקופות הכי קשות בחייכם, התקופה הזו שבה אתן הכי מרגישות בודדות כי אף אחד לא מבין את כאבכן – אתן יודעות בדיוק על מה אני מדברת.
עוד חודש עובר ועוד אחד, ומבלי משים גם החגים עוברים אחד אחר השני, והבטן עדיין שטוחה, לא מאותת על שום סימן חיים שמתפתח בתוכה. באיזשהו שלב, החיים הופכים להיות משהו שמתקיים בעתיד. את מאבדת את החיות שלך ברגע הזה, משתדלת לשכוח ולמחק את הכאב הבלתי נגמר שחווית אתמול, את הדמעות, את הבושה -  ולהתרכז במה שעדיין לא זכית ואת כמהה לו בכל ליבך, במה שאת כל כך מייחלת שיקרה, ומי יודע אם אי פעם עוד תזכי.
לפעמים זה מרגיש שצריך ללכת בין הטיפות. הכאב הפיזי והנפשי פעם אחר פעם מאיים לשבור את רוחך. הכדורים,הזריקות, הטיפולים, ובעיקר התקווה, ההרגשה הקטנה הזו שמלווה אותך במשך כל שעות היממה... שאולי הפעם זה יקרה... שאם לא אתמול אז מחר, ואם לא מחר אז בטיפול הבא, ואם לא בזה – אז בטוח שבזה שלאחריו... ולא. או לפחות עדיין לא.

וזה אף פעם לא נגמר שם. עם הזמן, התמודדות של אישה מצפה הופכת להתמודדות כפולה – שלה מול עצמה ומול הייאוש שמכרסם בה ללא רחם, אבל גם התמודדות עם הסביבה, שבמקרים רבים עלולה להכאיב אפילו יותר, ולזרוע לא מעט מלח על הפצע הפתוח ושותת הדם הזה.

גם כשאת מנסה לחזור לשגרה ולנהל אורח חיים נורמטיבי מול השקט שאת חוזרת אליו כל יום בבית - המבטים , הרחמים בעיניים, סימני השאלה וצמד המילים שנהיה בלתי נסבל בשבילך, של 'בקרוב אצלך', מהווים תזכורת מכאיבה לא קטנה, בכל פעם מחדש.

לפעמים חוסר הוודאות נדמה כמו שיגעון. הצפייה הזו, שאינך יודעת מתי היא תגיע למילואה, מתי תהיה לך גאולה פרטית משל עצמך, מתי הדד ליין הסופי לכאב, אם בכלל. אף אחד לא יודע. אף אחד לא יכול להבטיח לך כלום. את מבינה עד כמה את קטנה, ולא באמת שולטת על שום דבר שקורה איתך, גם אם עד היום היה נדמה לך כל כך שכן...

אחות יקרה, במכתב שלי אין לי פתרונות קסם בשבילך. אני גם לא אשקר ואייפה את המציאות. אך דבר אחד חשוב לי שתדעי: את לא לבד... לא באמת. אמנם, כל הנשים ההרות בולטות לך פתאום חזק בעין, כי את שואפת להיות במקום שבו הן נמצאות, אך אם תביטי היטב , תגלי שיש עוד הרבה כמוך. את יכולה לפגוש אותן בקופת חולים, בתור לרופא הנשים וגם בטיול זוגי בשעות הערב בשכונה, שאיננו כולל 'נספח' בדמות עגלה...
נכון, קשה להכיל את הכאב, לפעמים כבר נדמה שבלתי אפשרי, והאמונה היא הדבר האחרון שנותר לנו. אמנם אין לי שום מילות נחמה ושום קסם שיכול לזרז את המסע, כי אנחנו באותו מקום, כי אנחנו הנשים הבלתי מנוחמות. כי הנחמה האמיתית והשקט הנפשי שלנו יגיע רק לאחר שנרגיש שבגופנו הענקנו חיים, אבל בינתיים יש לנו אמונה.

מטבע הדברים, את שומעת לא מעט אנשים מסביב שמייעצים לך להתאזר בסבלנות ולהיות חזקה. לא להישבר נוכח הפער הכל כך כואב הזה שבין החיסרון, לרצון העצמותי הזה שטבוע בך כאישה. אבל אני אומרת אל תשתקי. להפך. תדמעי, תבכי, ותתחנני לישועה, תרעישי עולמות, כי יש מי ששומע. מותר ולצריך לבכות. דמעותיהן של נשים מחוללות ניסים ויכולות להביא גאולה לעולם! תבכי! תתפללי! תבקשי! תפתחי רקעים ותגיעי לכסא הכבוד, עד שהצעקה שלך תישמע. תשתמשי בכאב שלך כדי להתפלל. תשתמשי בו כדי לצעוק הכי חזק שאת יכולה, וכדי להכניס את הקב"ה שותף בכל הסבל האינסופי והרצוף שאת עוברת, יום יום, שעה שעה.

תזכרי, שיש לך אבא. אבא שיכול הכל. אבא שיכול וחפץ להושיע אותך ואת כל העולם כולו. אבא שאוהב אותך ומקשיב לך, גם כשנדמה לך שכבר איש אינו שומע ואינו יודע על מה שמתחולל בליבך, מלבד הכרית שלך, שמהווה עדות אילמת לכך בכל לילה מחדש.

חשוב שתבכי, אבל אל תישברי. תאמיני, שברגע הנכון הקב"ה יעניק לך כפל כפליים. תאמיני בזה. תיאחזי בזה בכל כוחך. ותראי, שעם כל הכאב, פתאום תמצאי בעצמך גם כוחות להמשיך למרות הקושי.

ועד אז, אני מתפללת לבורא שיגאל אותנו, בנותיו. שיעניק לנו את הדבר לו אנחנו כוספות יותר מכל.  שיבוא יום וכל רחוב בישראל יתמלא בקולות מצהלותיהם של העוללים הרכים, של ילדים בני שנתם במשובתם, טהורים ומתוקים, נשמות גבוהות ומיוחדות, שאין להם שמץ של מושג כמה דמעות האמהות שלהם שפכו רק כדי לזכות להם.

שיבוא יום ונזכה לרגע הפשוט ההוא, שבעיני רבים אחרים הוא דבר שבשגרה: עיניים של אמא פוגשות עיניים של ילד שלה, וחיוך.

זכרי שלכל אחד בדור הזה יש את הגלות שלו, ואת נבחרת לניסיון של אנשים גדולים באמת. של יחידים ורמי מעלה, כמו רחל אימנו בשעתה.

תחזיקי חזק בניסיון המיוחד שלך,

ודעי שאין אדם שאין לו שעה, ושאין קץ לרחמיו של הבורא.

אוהבת אותך וכואבת יחד איתך,

אישה שמצפה.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il  ואולי נפרסם גם אותו.