הטור המאויר לפרשת שופטים: "אנחנו לא מתפללים איתם!"

"עוד שעה וחצי לשקיעה!", אמרתי לעצמי, התחלתי לרחרח היכן אפשר למצוא מניין באמצע חופשת "בין הזמנים", אי שם בצפון הארץ, בישוב מבודד.

התהלכתי הלוך ושוב, אולי אצליח למצוא כמה מטיילים שומרי תורה ומצוות שעדיין לא התפללו.

עשרים דק' לשקיעה, ואני עדיין מחפש את אותם מטיילים. לפתע מרחוק הבחנתי בכיפה ומאחוריה עוד אחת מבצבצת, שני גברים דתיים עם משפחותיהם.

רצתי לעברם. "התפללתם כבר מנחה?", שאלתי מתנשף, מקווה לקבל תשובה שלילית.

"לא התפללנו", אמרו באדישות מפליאה.

"יופי!" אמרתי, "רק עוד שבעה ואנחנו מסודרים!"

הפניתי את ראשי לאחור, במרחק של מאה מטרים הבחנתי ברכב גדול עוצר וממנו יורדת קבוצה של דתיים שמחפשים דבר מה. רצתי לקראתם. "חבר'ה מה נשמע?, התפללתם מנחה?". התשובה היתה שלא.

"יופי! שמחתי, “אנחנו ביחד שמונה, ויש כאן עוד שניים שדיברתי איתם קודם. חכו פה, אל תזוזו!".

מיהרתי ללבוש את החליפה והכובע, ורצתי לכיוון שני הגברים הראשונים, שהגיעו לצד השני של המתחם.

קראתי אליהם בהתלהבות: "יש לנו מניין! בואו, החבר'ה מחכים לנו!". אך הם הסתכלו עלי במבטים מוזרים, כאילו שהשתגעתי, ואחד מהם אמר "נראה לך שאני מתפלל עם החבר’ה האלה?!"

עניתי לו בתמימות "כן, בואו מהר, אין עוד הרבה זמן".

"תקשיב טוב" הוא חזר "אני לא מתפלל איתם, תשכח מזה! לך תחפש חבר’ה כמוהם שישלימו לך מניין!". הסתכלתי עליו המום "מה? למה?" גמגמתי...

"מה אתה לא מבין?" שאל בהתנשאות ומלמל אל חברו כמה מילים בשפה שלא הבנתי...

הם המשיכו ללכת והתרחקו.

קפאתי במקום, בזווית העין יכולתי לראות את קבוצת המטיילים שמחכה לנו.

“מה אני אומר להם עכשיו?” חשבתי לעצמי.

חזרתי אליהם בלב כבד. "נו, הם באים?", שאלו אותי בצפייה.

החוורתי. "לא, לא יודע”, מלמלתי "בסוף הם לא מתפללים, מצטער".

הרגשתי ממש רע, שמעתי את אחד מהם אומר מתוך תחושת אשמה: "אולי הם לא רוצים להתפלל איתנו כי אנחנו עם כפכפים?"... נצבט לי הלב.

דק' ספורות לפני השקיעה, אותם החבר’ה התפזרו במקום, שני הגברים שסירבו להתפלל אתנו עזבו, נשארתי לבד בלי עניין ובלי מניין. מצאתי מקום שקט, והתחלתי את תפילת שמונה עשרה עם דמעות בעיניים...

סיימתי את התפילה תשוש, והתיישבתי על מדרגה קרובה.

אשתי הגיעה אלי והבחינה שאני עם עיניים אדומות. "מה קרה?" שאלה אותי, "למה התפללת בסוף ביחידות?". הסתכלתי עליה ושאלתי: "רוצה לשמוע למה עדיין לא נבנה בית המקדש השלישי?".

השורה התחתונה: "דברי ריבות בשעריך". הסיבה למידת הדין המרחפת באוויר היא בגלל המחלוקות בישראל והמצב העכור שקיים בין אדם לחברו. ראוי לאדם להתחזק, להעביר את השנאה מלבו ולהכניס במקומה אהבה. וכבר אמרו רבותינו, שאין אדם יכול לנגוע במה שמוכן לחברו אפילו כמלא נימא. הרבה שואלים, "איך אני הקטן יכול לשנות את כל העולם?". בדיוק כך! הקב"ה מצפה מכל אחד מאתנו שיתמקד בסביבה הקרובה אליו, במקומות בהם יש לנו יכולת לשפר את עצמנו - איש כלפי אשתו, כלפי ההורים, המורים, החברים וכד'. מאמצים "קטנים" כאלה באופן אוטומטי ישפיעו וישנו את כל העולם.

***

דפיקה מהוססת על הדלת...

"כן! אפשר להיכנס".

שקט...

"פתוח! אפשר להיכנס!", צעדתי לכיוון הדלת.

"אפשר להיכנס", פתחתי וראיתי מולי שני ילדים קטנים.

"כן, חמודים, מה אתם רוצים?", שאלתי בתמיהה.

"שלום הרב, אנחנו מתרימים לארגון 'יד לאברך' שעוזר לאברכים נזקקים ודואג שיהיה להם אוכל לשבת. אתה יכול לתרום לפי סכומי התלושים, יש ב-50 שקלים או 200 או 300, כמה שתרצה זה בסדר".

"ואם אני לא רוצה?", הגבתי במהירות.

 "אז אתה לא חייב, הכל בסדר, צריך זכויות כדי לתרום לארגון שלנו... שיהיה לך יום נפלא ושה' ישמור אותך".

"ה' ישמור גם אתכם", אמרתי וסגרתי את הדלת.

התכוונתי להתיישב כששוב נשמעה דפיקה, הפעם חזקה יותר.

"הילדים האלה..." מלמלתי בעצבנות בדרכי לכיוון הדלת. פתחתי במהירות ופלטתי "ילדים! אמרתי לכם שאני לא מעוניין...". לא הספקתי לסיים את המשפט, וראיתי שני גברים חסונים עומדים מולי.

"אנחנו נראים לך כמו ילדים?", שאל אחד מהם בקול נמוך במיוחד.

"מחילה, מחילה", אמרתי ביראה לנוכח גודלם המרשים של אותם חבר'ה.

"כן, במה אני יכול לעזור לכם?", שאלתי בחשש.

"אנחנו מאגרת הטלוויזיה! באנו לבדוק האם אתה מחזיק מכשיר טלוויזיה בבית".

התחלתי לצחוק... "חבר'ה, אתם לא רואים שאני דוס?! על איזה טלוויזיה אתם מדברים? תכנסו ותיווכחו בעצמכם, אין לי שום דבר כזה בבית". ניסו שניהם להיכנס יחד, אך נתקעו במשקוף בשל רוחבם...

"חבר'ה, לאט לאט, הטלוויזיה לא תברח... בבקשה, אתם יכולים להיכנס לכל החדרים, אין לי מה להסתיר". הוספתי "אפשר בינתיים להציע לכם קפה?...". חיכיתי להם במטבח בזמן שהם מטיילים בביתי, בכדי למצוא את מבוקשם.

"חבל על הזמן שלכם", צעקתי בעודי בוחש את הקפה החם... "אתם באים לשתות?" שאלתי בלגלוג.

"טוב, כנראה שדיברת אמת", הם צעדו לכיוון המטבח.

"אמרתי לכם, חבל על הזמן שלכם".

לפתע אחד מהם קלט בזווית העין קרטון שהיה מונח בפינת המטבח. "מה זה?", שאל בחשד...

"מה זה מה?", לא הבנתי...

"מה זה הקרטון הגדול הזה? זה לא קרטון של מסך פלזמה במקרה"?

"אהה... זה סתם קרטון שהבאתי מהפח בשביל להכניס את הכלים החדשים שקניתי לטבילה".

"טבילה אהה? אתה מצפה שנאמין לך? טוב, אנחנו לא יודעים איפה אתה מחביא את זה, אבל בשבילנו הקרטון הוא ראיה מספיק טובה כדי לקנוס אותך"!                                                                                                                                                                                                                      "מה? על מה? איזה פלזמה? מה זה בכלל?".

"רבנו! כדאי שתכין צ'קים, בנוסף להתראות הקודמות יש לך חוב מצטבר של... תרשום תרשום, יוצא לך בסה"כ 550 שקלים. אתה יכול לשלם 50 עכשיו, 200 בחודש הבא ועוד 300 בחודש שאחריו!".

השורה התחתונה: "צדק צדק תרדוף". כפל הלשון בא לרמוז לנו על מצוות מתן צדקה. ישנם שני עניינים עיקרים בנתינת הצדקה. האחד, נתינת צדקה בכדי לעשות את רצון ה' ולא להתפתות אחר היצר. והשני, בכדי שנבין שהממון שברשותנו איננו רכוש פרטי אלא ה' נתן לנו אותו כפיקדון. וכשם שמזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, כך גם חסרונותיו קצובים לו. כלומר, מוטב לאדם שירבה בצדקה, ויזכה שאותו הכסף שנתן יהיה זה שממילא נגזר עליו להפסיד. אחרת יאלץ לספוג הוצאות מיותרות על דברים כמו מקרר שהתקלקל, תיקון לאוטו במוסך, תשלומי מיסים וכד', או חס ושלום עבור תרופות וטיפול במחלות. אם כן, אדם צריך להיות מודע לתועלת המרובה שצומחת מנתינת הצדקה וירצה לרדפה ולקיים מצווה זו בכל כוחו.