לא, אנחנו לא יכולים להחליף מקומות

האם נחרדה עד עמקי נשמתה. בנה, חיוור כולו קרס מותש אל הכיסא הראשון שנקרה בדרכו. הוא פלבל בעיניו בצורה מוזרה. "מה אירע?" תהתה בדאגה.

"נסעתי ברכבת, שעתיים שלמות השמש ריצדה על פני וסנוורה אותי. התישה אותי", השיב הבן.

"ולא יכולת להחליף עם אף אחד?!" תהתה האם הדאגנית.

"לא. הקרון היה ריק"...

* * *

בסופה של פרשתנו מתואר מקרה מצער, בו נמצא חלל, הרוג יהודי, שלא נודע מי הכהו. זקני העיר הקרובה אל החלל מביאים "עגלה ערופה" ורוחצים את ידיהם על העגלה הערופה בנחל ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".

רש"י מביא את דברי חז"ל התמהים: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין, שופכי דמים הם?!" והתשובה לכך: הם מודיעים שלא ראו את האורח ולכן לא דאגו לו למזון וליווי.

ולכאורה תמוה: אף אם היו רואים, מדוע דווקא הם האשמים? כל כך הרבה מוטל על ראשם, מי אמר שלו ראו את האורח היו צריכים לדאוג לו למזון?

בתוספתא, מסכת כלה, מובא סיפור ידוע, נביאו בקצרה: רבי עקיבא הלך במדבר ופגש אדם שנשא על גבו משא עצום יותר מיכולת אנוש, אותו אדם צווח והתאנח. שאלו רבי עקיבא לענייניו והשיב לו שלא הניח עבירה בעולם שלא עבר וכעת הוא נענש בעונש רוחני.

שאלו רבי עקיבא האם הותיר אחריו בן וענה שאינו יודע. נטל רבי עקיבא את פרטי עירו, שמו ושם רעייתו והלך לאותה מדינה. כאשר הגיע לשם ושאל על אותו אדם, נענו הנשאלים בחלחלה והפטירו ביטויי גנאי נוראים על אותו אדם שייעקר שמו מישראל.

רבי עקיבא לא התייאש, חקר וחקר עד שנודע לו שהלה הותיר אחריו בן שנולד לאחר פטירתו וכן התברר שלא מלו אותו. נטלו רבי עקיבא, ערך לו ברית מילה וניסה ללמדו תורה [יש גרסאות שהנער היה קשה קליטה ורבי עקיבא התענה עליו ארבעים יום(!) עד שהבין את לימוד התורה]. לבסוף ידע הנער להתפלל במניין ולומר קדיש וברכו.

לימים, נתגלה אותו אדם לרבי עקיבא ובירכו: "תנוח דעתך שהנחת את דעתי".

שמעתי שמקשים: על אותו רבי עקיבא מספרים חז"ל שכאשר הלך ללמוד תורה כפי שהבטיח לרחל אשתו, חזר לאחר שתים עשרה שנה ושמע את אשתו אומרת לשכנתה: אם היה עקיבא שומע בקולי הייתי מוכנה שילך ללמוד שתים עשרה שנה נוספות.

רבי עקיבא אפילו לא נכנס לבית. בו במקום סב על עקביו ושב לשתים עשרה שנים נוספות בבית המדרש. הזמן - היה יקר לו. מאוד.

ואילו כאן, רבי עקיבא נתקל באדם במצב רוחני ירוד ביותר, עד כדי שאנשי העיר לא רצו למול את בנו מחמת שנאתם לאביו. רבי עקיבא נוסע למדינה רחוקה, חוקר ודורש האם הותיר אחריו בן, חוץ ממילת הבן - יש ללמוד עם הילד מן היסוד. ולפי חלק מהגרסאות לצום עבורו ארבעים יום כדי שיקלוט את לימודו.

על מה כל החרדה הזאת? בוודאי שלרבי עקיבא שחס על זמנו, היו עיסוקים חשובים ודחופים בהרבה. מדוע הוא מתאמץ בשביל נשמה של אדם שעבר על כל העבירות בתורה כדי להקל מעונשו בעולם האמת?

רבי עקיבא מלמד אותנו יסוד גדול: אם גלגלו מן השמים שהדבר הזה יגיע לידיך, אל תגלגל אותו הלאה, אל תנסה להיפטר מזה. זהו התפקיד שלך. עליך לבצע אותו בשלמות.

יסוד זה, הוא הוא התשובה לשאלה שהצבנו: מדוע זקני בית דין נתבעים על דמו של ההרוג אילו היו רואים אותו ולא היו דואגים לו למזון? משום שאם היה נגרם הדבר מן השמים שיראו את ההלך, אות הוא כי עליהם גם לדאוג לו למזון ולוויה.

* * *

בתחילתה של הפרשה נצטווינו למנות דיינים ושוטרים. רבי נפתלי צבי ברלין, ב"העמק דבר", כותב שהסנהדרין ממונים למנות דיינים ואם הדיינים נכשלו, הרי שהקולר תלוי בראשי הסנהדרין. ומדוע? מפני שזוהי חובתם להשגיח.

נראה שישנה חלוקת תפקידים ברורה: האחריות הרוחנית על הדיינים הינה אך ורק של הסנהדרין הממונים. אולם האחריות הגשמית לדאוג למזון וליווי עבור כל אורח, ויהא הפשוט ביותר, מוטלת על כל מי שרואהו, ואפילו אם מדובר באדם גדול ונכבד. אין אפשרות 'להחליף מקומות' עם מישהו אחר.

לדאוג לגשמיות של השני, זה התפקיד שלך!