"אבא, תודה שעדיין לא התחתנתי"

אבא.

הנה שוב אני חוזרת מפגישה כוזבת עם עוד בחור, אחרי כל האינסוף שכבר נפגשתי איתם. בכל זאת, אני כבר בת 33, והגיל בהחלט עושה את שלו...  ועם כל הקושי, כבר מזמן החלטתי שלא להתלונן,  אלא לראות בכל פגישה את הטוב שבחרת עבורי אבא, ולכן החלטתי לכתוב את אשר על לבי.

ברקע, מתנגן לו השיר המוכר "מתנות קטנות", ואני תוהה לעצמי האם החיים שלי, למרות החיסרון הבולט בבן זוג שעדיין לא הגיע, רצופים רק במתנות קטנות? האם להתקרב אליך דרך תפילות רבות ולב נשבר, בכדי למצוא את המיועד, ולהרגיש ממש קרבת אלוקים לי טוב, זו מתנה קטנה? האם לדעת שאתה רואה, מחייך, מחבק ומבקש ממני להתאזר בסבלנות כי זה ממש קרוב, זו רק מתנה קטנה?

האם את היכולת לקבל אמונה בדרגה גבוהה כמו זו שאני נמצאת בה היום, שהייתי יכולה לקבל רק אחרי מסע החיים שבו העברת אותי, גם זו מתנה קטנה? לדעת שלא הכל מובן מאליו, לדעת שיש אנשים מדהימים שחושבים ומתפללים עבורך תמיד, זו ממש לא מתנה קטנה.

ונכון, אני מודה שיש רגעים שאני חושבת שהייתי מעדיפה להיות במקום אחר היום, אבל ברוך ה' שמישהו אחר מנהל את העולם במקומי, וזה אתה אבא, אב הרחמים.

בינתיים, אני זוכה לעבוד על המידות וללמוד עוד על חיי הנישואין כדי להגיע מוכנה יותר. לייחל, לצפות ולקוות ליום הנכסף ולראות את הסוף הטוב – וכל זה, זה ממש לא רק מתנות קטנות. במקום שבו אני נמצאת, יחד עם הבדידות התהומית שמזדחלת לא פעם ישר אל תוך הלב, אני בוחרת להרגיש בת של מלך. לקום, ללמוד (גם תארים, וכמובן גם תורה) וללמד, להתקדם ולגלות עוד כישרונות שהקב"ה חנן אותי.

נכון, אז כרגע עדיין לא מצאתי את זה שהקב"ה הכריז עליו עבורי ארבעים יום לפני שנוצרתי, ונכון שישנם רגעים לא פשוטים,  אך רק אני בוחרת איך להסתכל על החיים שלי.

ובתוך הניסיון שלי, במקום לתת מקום לדכדוך ולעצב להשתלט עליי - השמחה והרוגע מלוויים אותי בסייעתא דשמיא כמובן. ואת זה יכולתי לקבל רק בזכות התהליך שעברתי ושאני עוברת. באיזשהו שלב, המבט על החיים מקבל הבנה והפנמה שהכל מאתו יתברך, ואם הוא חושב שעדיין לא מגיע לי, אני סומכת עליו ושמחה במה שהוא עושה עבורי. לי רק נותר לעשות את ההשתדלות שמתגלגלת לפתחי, ולהמשיך לחזק את רוחי בזמנים קצת יותר קשים.

יש חידוש מיוחד ששמעתי לא מזמן ונגע בי מאוד, שאני משתדלת לזכור בייחוד בזמנים היותר דחוקים האלה. "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב", אומר האוהב ישראל מאפטא, ומסביר שלא לקרא את זה כ'ט"ו באב', אלא כ'ט"ו בא"ב', כלומר באותיות הא"ב. זאת אומרת, שהימים הכי טובים של עם ישראל הם כשמגיעים לאות ה-15 (ט"ו) באותיות הא"ב, וזוהי האות ס' – 'סומך ה' לכל הנופלים.

כידוע, במזמור "אשרי יושבי ביתך" אין את האות נ', כי היא מציינת נפילה. האות ס' לעומתה, היא סומכת את הנפילה. מסביר לנו האוהב ישראל מדוע האות נ' היא נפילה, כי ויזואלית האות נ' היא 'חצי' מהאות ס, ובחיים, כשרואים רק חצי, ובייחוד כשזה חצי הכוס הריקה - אז יש נפילות.

כלומר, כשרואים רק חצי תמונה ממה שקורה באמת מרגישים את העצבות. "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו בא"ב", כי כשאדם רואה עיגול (ס) הוא רואה את התמונה בשלמותה. אדם שנמצא ב-נ' (נפילה) ורואה ס' - זה נס, הוא רואה את הניסים שהקב"ה עושה עמו, וזוהי הראיה האמתית, ולכן יש שמחה.

אז אבא, במקום להמשיך להתכווץ כשמאחלים לי שוב ושוב "בקרוב אצלך", החלטתי להגיד תודה ולחייך. החלטתי שבמקום להתכווץ, אני אנצל את הכאב שזה מעורר בי כדי להגניב אליך תפילה חרישית שכך זה באמת יהיה. בקרוב...

ובינתיים, אני בוחרת להגיד תודה. בלי סוף... על כל הטוב שאתה עושה איתי בכל רגע ורגע. כן, גם על זה שלא התחתנתי עדיין.

אז תודה אבא יקר שבשמים, תודה על מסלול החיים שבחרת במיוחד בשבילי. רק אתה ורק אתה באמת יודע מה טוב עבורי. תודה שבאת איתי לכל פגישה ופגישה והרגשתי אותך נוכח שם, תודה שגרמת לי להרגיש שמחה ומיוחדת – הרי אני בת מלך.

אוהבת ומעריכה את כל מה שאתה עושה ותעשה עבורי...

ומודה על הזכות להיות בתך,

ר.מ

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il  ואולי נפרסם גם אותו.