וויכוח השקפתי או פשוט אגו?

במאמר זה ליקטנו סיפורים ורעיונות שאמר הרב מרא דאתרא במהלך השנים על הצורך החשוב וההכרחי לחיות עם שכנינו מתוך אחדות ורעות, למרות היותם של שנים עשר שבטי י-ה הולכים כל אחד במנהגו-שלו ובדרכי אבותיו.

"איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל" (במדבר, ב' ב')

בדורנו, דור ערבוב התחומין ובלבול היוצרות, שעוד לא היה כמוהו מיום ברוא אלוקים שמים וארץ, יהיה זה אך מיותר לומר שענין זה - של הצורך באחדות ובחיים של שלום - זקוק לחיזוק גדול. אלא שבניגוד לדורות עברו, החיזוק בתקופתנו מוסב על אקט חמור הרבה יותר, והוא: שלא נהגו כבוד לא רק בחברים וידידים, אלא גם בגדולי ישראל. כל נער רך וטוב חושב עצמו לבר סמכא לחלוק על מנהיגי העם, אישים מן השורה הראשונה בממלכת התורה.

וכי סתירה יש בכך?!

בתולדותיו של כ"ק ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל מסופר שכאשר הלך פעם להשתטח על קברי אבות בעיר הקודש צפת, ועבר מקבר לקבר, התעכב דקות ספורות ליד קברו של האר"י הקדוש, ואילו בקברו של ה"בית יוסף" התעכב כמחצית השעה.

שאלוהו מקורביו:

"מה ראה מר להעדיף זה על זה"?

השיב ה"אמרי אמת":

"זה (ה'בית יוסף') - רבי מובהק הוא"!

הוסיפו המקורבים תמיהה על תמיהתם:

"וכי ה'בית יוסף' רבו מובהק של מר? היתכן? הרי במחיצתם של כל גדולי פולין נתגדל רבינו וצמח? מאורם וגדלותם שאב, ומה לו ול'בית יוסף'"?

והתשובה כמו מתבקשת מאליה:

- אין כל סתירה בין המושגים הללו. למרות שה"אמרי אמת" זצ"ל, שהיה מגדולי האדמו"רים בדור העבר, וריבה פעלים לתורה ולחסידות, מגדוליה של פולין המעטירה היה, עם כל זאת ראה ב"בית יוסף" את רבו המובהק, בשל חיבורי ההלכה שיצאו מתחת ידו והגיעו לכל תפוצות ישראל, בלא לזלזל חלילה וחס בגדלותם הענקית של גדולי פולין כהרמ"א ועוד.

מסממני ה"איגו"

סיפור זה שופך אור על הסיבה העיקרית להתעוררות המחלוקת במחננו. דורנו, דור אגואיסטי הוא. אנשים דואגים לעצמם. רק לעצמם. ויש לדעת שהמונח "איגואיזם" כולל גם את הרצון שישמעו לדעתי, ולדעתי בלבד! דעה אחרת אינה תופסת מקום, לבד מדעתי שלי. אין לאף אחד רשות להביע דעתו, בפומבי או בהסתר, בניגוד למה שאמרתי. אני ואפסי עוד.

כי גם זה הוא אחד מסממני ה"איגו": אני והשקפותי - ואין בלתן! אסור לשמוע השקפה אחרת, כי אני כבר הבעתי את דעתי, ומה לי להאזין לזולתי?! וכי ליהודה ועוד לקרא?!

אטימת פיות

דומה, שבכל ויכוח המתעורר כיום, בכל נושא שהוא, יהא זה פוליטי ולו גם רוחני נטו, נשמעים קולות ה"איגו" הללו ברקע. קולות הסותמים את פי השני, עוד לפני שנשמעו בכלל. כל צד מנסה לאכוף את דעתו מתוך כפיה מוחלטת ותוך כדי סגירת הדרך וחסימתה בפני טענותיו של הבר-פלוגתא.

וראו נא את האבסורד הגדול. כל צד משתמש באותו "פטנט", ואף אחד אינו שם על לב מה אומללה ונבובה היא שיטת ויכוח שכזו. כל אחד דבק ברבו-שלו, וזו כמובן זכותו הלגיטימית שעליה אין עוררין, אך בדרך להשגת היעד הניכסף הוא מביע זלזול מופגן במנהיגו של רעהו. "הרב שלי אמר כך, ואיך אתה מעז לומר אחרת"?

ומכאן ועד לליבוי אש זרה של מחלוקת ושנאת חינם בכל עוזה, לא תהיה הדרך ארוכה.

הפירוד שהוא האיחוד המושלם ביותר

בכל מדינה יש צבא, המורכב מכמה וכמה חילות. לכל חיל - תפקידי הגנה והתקפה משלו. חיל האוויר - מטהר בעז"ה את השמים ממטוסי אוייב; חיל הים - 'מכסה' את המים הטריטוריאליים; השריון והרגלים - נלחמים על הקרקע, זה ברכב וזה ברגליו; חיל האספקה - תפקידו להבטיח את אספקת ציודם של כל החילות, וכו'.

מה היינו אומרים, אם היה בא רמטכ"ל חדש לצבא, ובפיו הצעה מעין זו:

וכי למה זקוק הצבא לכל כך הרבה חילות, המסבכים את המערכת הצבאית ומחלקים אותה לכל כך הרבה תפקידים? הבה נתאחד! נרכיב מכל החילות השונים הללו - חיל אחד, בו ישובצו קציני הים היבשה והאויר, ובעת הצורך, ישמור ד' שלא תבוא, נילחם בצבא מאוחד?! הלא האחדות היא אחד הדברים החשובים ביותר בצבא בעת קרב...

לא גיחוך מהול בבוז היינו מעלים על דל-שפתינו למשמע ההצעה ה"מפוקחת" של רמטכ"ל זה?...

וכל כך למה?

כי למרות שהאחדות בצבא עשויה לקבוע בעת חירום את גורלו של העם כולו, ובלעדיה לא ניתן לתפקד ולהתארגן כיאות, אך עובדת קיומם של החילות השונים - הכרחית היא, ואינה ניתנת לאיחוד כלשהו. איחוד זה, אם יתבצע - אינו איחוד כלל, אלא הרס! הרס של צבא והבטחת כשלונו מראש.

יתירה מכך: גם הפירוד המצוי לכאורה בין זרועות הצבא, אינו פירוד, אלא השלמת כל החלקים ואיחודם! מה שלא נמצא ברשימת המבצעים של חיל פלוני, מוטל על החיל האחר, וכך נוצרת ההרמוניה.

ולנידוננו:

עַם בני ישראל - צבאו של מלך מלכי המלכים הוא. צבא זה מורכב משנים עשר שבטים, ולא תועלנה כל השתדלויותינו לאחד את השבטים להיותם אחד! יהא זה רק בעוכרינו. בניו של המלך צריכים לדעת כיצד לחיות כשתים עשרה זרועות ניפרדות, כאשר לכל זרוע מנהגים אחרים, נוסח תפילה שונה, מנהיגים ורבנים אחרים, והוא-הוא איחודנו. הוא-הוא עם ישראל. והראיה, שבכל בית כנסת יש לסתת שנים עשר חלונות, כדי לדעת, להודיע ולהיוודע שכל השבטים מאוחדים זה בזה.

עם אחד, בלב אחד.

לאור הדברים האמורים אפשר להבין מה נואלו אותם אנשים המנסים לכפות את דעתם ודעת רבותיהם והשקפתם על כלל ישראל, תוך זלזול בהשקפת השני, אך ורק בגלל שאינו סובר כמותם.

כי זאת למודעי: אם הנני צועד בדרך שמורי ורבותי היתוו לי וסללו בעדי, אין זאת אומרת, שאני חולק, ולוא במשהו, על גדלותו של המנהיג השני, על חכמתו ופקחותו. כבודו של כל מלך, מאן מלכי רבנן, במקומו מונח, ולכל אחד ניתנת הזכות ללכת בדרך שסוללים לו, וזכות זו אינה כוללת את האפשרות לכוף דעות והשקפות האחד על רעהו.

שנים עשר שבטי י-ה ישארו תמיד במספרם זה, איש על מחנהו ואיש על דגלו, כל אחד מעברו האחר של העולם, עם מנהיגים אחרים לכל אחד ואחד, והוא-הוא איחודם ומיזוגם הנפלא, וכנ"ל.

כבוד התורה דאורייתא ועירובין דרבנן

כמה קשה בתקופה כמו שלנו להשלים עם אמת שכזו! האדם בן דורנו כבול כולו באזיקים אל עולמו החיצון, המקיף אותו בבליל של דעות שונות ומשונות הנישאבות ממוחותיהם של אנשים שלא התחנכו בעולמה של תורה. דעותיו של האדם כבולות לכלי התקשורת, וכמעט שאין לו דעה עצמית והגיון מזוכך משלו. אם היה ניחון באלה, כבר היה מגיע בכוחו אל הידיעה שלא ניתן לאחד את כל השבטים.

במעט התבוננות על דרכם של גדולי הדורות והנהגתם בקודש, נוכל להיווכח שהאמת הנצחית הזו היתה נר לרגלם בכל הליכותיהם, וסללה את דרכם באופן כזה שלעולם לא בזו לתורתו ולהשקפתו של מנהיג העדה השניה, אלא כיבדו את דעתו ביותר.

יהא מי שיהא, אדמו"ר ומנהיג של עדה חסידית, ראש ישיבה וגאון מופלג, ממוצא אשכנזי או מעדות המזרח, רב ומו"ץ ואב"ד - מעולם לא שמענו שדיבר סרה על המנהיג שעמד מן הצד השני.

בספר "זוטו של נהר" מסופר על שני רבנים גדולי תורה שהיו בטבריה, הרב זריאן הספרדי, והרב קלירס האשכנזי. שניהם התפרסמו מאוד בגדלותם, בצדקותם ובפרישותם. והנה, אירע פעם ששאלו להרב זריאן שאלה בענייני עירובין ופסק מה שפסק. כששמע הרב קלירס את פסקו של עמיתו הספרדי, הבחין שטעה בדבר הלכה, ולא כיוון לאמת.

מה עשה? - הלך ופירסם פישקווילין?!... השליך כתבי פלסתר בראש כל חוצות וחילל שם שמים בפרהסיא בצורה נוראה?! - - -

לא ולא.

הוא בא לביתו של הרב זריאן, וביקש ללמוד יחד איתו את הסוגיא בעירובין. ישבו שני גדולי התורה ופלפלו בדברי הגמרא והפוסקים, עד שהרגיש הרב זריאן בטעותו, ושאל להרב קלירס מדוע לא פירסם ברבים שפסק ההלכה שלו אינו נכון, כדי שלא להכשיל את הרבים?

את התשובה שהשיב הרב קלירס לעמיתו חובה עלינו לשנן לעצמנו, לבנינו ולבני-בנינו. "חובת השמירה על כבוד תלמיד חכם היא מצווה דאורייתא, ואילו כל מהותה של מצוות עירובין היא מדרבנן".

כך התנהגו תמיד גדולי ישראל זה עם זה.

לא מסוגלים לדלג על מוסכמות

דוגמא נוספת למידת ההערכה והכבוד שחשו גדולי ישראל זה לזה, אפשר להביא מדברי הגמרא (חולין, דף נ"ט עמוד א') המספרת על שאלה ששאלו את רב בענייני כשרות, ושמואל שנזדמן למקום העלה ארוכה לבעיה שנתעוררה, ולמרות ששמואל היה זה שפתר את הבעיה, מספרת הגמרא ששמואל קרא על רב 'לא יאנה לצדיק כל אוון', (משלי, פרק י"ב פסוק כ"א), ומפרש רש"י בד"ה "לא יאונה לצדיק": "שנזדמנתי ומנעתיו מלאכול". כמה ניפלא לראות ששמואל אינו תולה כלל את ההצלחה בו, אלא שזכותו של רב היא זו שגרמה שנזדמן לשם.

ממשיכה הגמרא: "קרי רב עליה דשמואל כל רז לא אניס לך", דהיינו שרב שיבח את שמואל על חכמתו ופקחותו, ושזכותו היתה זו שמנעתהו מאכילת האיסור.

ומי לנו יותר מרב ושמואל הידועים כברי-פלוגתא בהרבה דינים חמורים בש"ס, ועם כל זה לא נמנעה מהם האהבה והאחווה, עד כדי כך שכל אחד מהם תלה ההצלחה בזולתו.

או כמו שמסופר בגמרא שכאשר ניפטר רבי יהודה הלכו תלמידיו ללמוד תורה אצל רבי מאיר, הבר-פלוגתא העיקרי שהיה לרבם הקודם. גם כאן יבוא השואל וישאל, כיצד קרה כדבר הזה? הרי רבי יהודה בחיי-חיותו שינן להם דעות שהיו הפוכות מדעת רבי מאיר ואיך הלכו ללמוד תורה אצלו?

התשובה היא פשוטה.

האם קינן בליבם חלילה קורטוב של שנאה על רבי מאיר בגלל שחלק על רבם? - לא. אלא כל עוד שרבם היה חי הלכו בדעותיו ודבקו בו, ומאידך המשיכו להעריך את רבי מאיר וגדולתו, ולכן כאשר ניפטר רבם והיו צריכים לרב שילמדם תורה, באו לרבי מאיר אפילו שדעותיו מנוגדות היו לרבם הקודם.

משום שלא היתה בכך סתירה כלשהי!

הבעייה של רבים מבני הדור הזה מתבטאת בכך שאינם מסוגלים לדלג על מוסכמות. אין הם מבדילים בין שיטה ודעת תורה מחד גיסא, והחובה המוטלת עלינו להעריך באופן אבסולוטי את כל גדולי התורה מאידך גיסא.

זהו "סוד הצמצום" של חלק מבני דורנו. מעמידים את עצמם במקום צר שבו אין מקום לזוז ימינה ושמאלה, עד שאינם מסוגלים להבחין שיש גם עולם אחר, מעבר לפרספקטיבה שלי, שאמנם אין לי שייכות אליו מצד השקפתי, מצד מוצאי - אך אין זה פוגם במאום את יקרת ערכו.

את התכלית הרצויה, לפרט ולכלל, ניתן להשיג גם בהיות כל אחד קשור למורו ולרבו, כל אחד בחוגו שלו.

פסק דינו של רב שכונת "בית ישראל"

מעשה שהיה בשכונת "בית ישראל" בירושלים, ביהודי אחד שהתגורר ליד בית הכנסת שבשכונה והרפת שהחזיק בביתו גרמה לריחות רעים שהפריעו למתפללים בעומדם לפני בוראם. פנו אליו הגבאים בדרישה לעזוב את המקום.

היהודי טען שהרפת היא מקור פרנסתו, ואין להם כל סמכות לדרוש ממנו דרישות שכאלו. עמדו שני הצדדים וניסו ללבן את הבעייה, התווכחו והתדיינו, עד שבאו לדין תורה לפני רב השכונה הגאון מהרש"א פולונסקי זצ"ל מטפליק.

המחזה שהתרחש בביתו של הרב היה מוזר ביותר. נכנסו הגבאים תחילה, והרב צעק עליהם בקול מר, איך זה העזתם להעלות על דעתכם לנשל את פרנסתו של היהודי הזה? יצאו הגבאים בבושת פנים, נדהמים ונכלמים.

מיד לאחר מכן נכנס היהודי. והנה גם עליו צועק הרב בשצף קצף, איך הינך מעיז לחלל את קדושת המקום ולהפריע למתפללים...

יצא גם הוא בבושת פנים ונפגש עם הגבאים בחוץ. שני הצדדים עמדו מבויישים בשל גערותיו של הרב, אך כאשר התברר לכל אחד שגם רעהו לא יצא נקי, החליטו לגשת אל הרב בצוותא ולשאול לפשר הפסק המוזר.

ויאמר להם הרב: אני השבתי לכל אחד בדבר ה"תכלית" שלו, והוריתי לו מה הוא צריך לעשות. לכם, הגבאים, אסור לנשל ולקפח פרנסתו של יהודי, ולך, הרפתן, אסור להפריע למתפללים...

נמצאנו למדים, שיש גם מצב שכזה, שכל אחד צריך ומסוגל לקיים את תכליתו וייעודו, ואין כל סיבה שמילוי התפקיד שלו יתנגש עם זולתו, ויפריע לו בקיום הליכותיו.

גם הנאצים התרשמו מהאחדות

כך התנהגו יהודים בכל הדורות. אחדות מליאה היתה בהם.

אף בים היסורין הגדול, לא התנקמו איש ברעהו. לא שלחו חיצי לשון בזולת. לא העזו להלשין האחד על חבירו. רגשות של חיבה ואהבה טבעית, כזו המלווה בדרך כלל אחים מבטן ומלידה, ליוו כל יהודי בהיפגשו עם רעהו. יהיה מי שיהיה. ולוא גם אחד שלא הכירו מעולם. די היה בעצם העובדה ששניהם יהודים כדי לקשר ביניהם הרבה יותר מכל קשר אחר.

בעת שמחה, כבעת צרה רח"ל, התאחדו תמיד לבבות ישראל. מרגיש היה היהודי בעיירה בשמחת רעהו כבשמחתו-שלו ממש. חש והשתתף בצערו כאילו היתה זו צרתו-שלו. עד כמה שהלב מזדעזע למשמע הספורים מתקופת השואה כאשר יהודי אחד העביר לחבירו את מנת האוכל שלו אף שהוא נזקק היה לה לא פחות ואולי יותר - הם מלמדים אותנו על קירוב לבבות נדיר המצוי רק בעם ישראל ושלא היה מעולם באף אומה ולשון.

קירבה זו שמרה על עמנו בכל דרכי גלותו האיומה. היה זה כח כה חזק, כה מסוך בדמם של כל היהודים באשר-הם - עד שהמרצחים השפלים והנבזים לא יכלו להתעלם ממנו. לא היה בכוחם להסתיר התפעלותם מסגולה נפלאה זו, שאפיינה את עם סגולה.

ובזכות זה החזקנו מעמד בגלות הממושכת. לא רק מפני שהאחד החזיק ברעהו שלא ימוט. יתרונותיה של קירבת-לבבות זו מסייעים לשני הצדדים גם יחד, שהרי כאשר יהודי מרגיש שלבבו ולבבות רעיו - חד הם, אזי הוא עצמו מחוזק שבעתיים; הוא עצמו נמצא במצב של רוממות המאפשר לו להגביה עצמו על כל המעשים, ולחיות בהרגשה שלא חסר לו מאום, וזה בדיוק מה שמביא אותו לחוסן נפשי המסיר מעליו את כל המועקות.

זקן אחד, מפליטי השואה, סיפר שבמחנה הריכוז שלהם הטילו הגרמנים ימ"ש את תפקיד השמירה על כל מה שקורה במחנה, על היהודים בעצמם. אירע פעם שהיתה גניבה מלשכתו של המפקד, ואנשי הגסטפו דרשו להעמיד בפניהם את האחראי למעשה, דהיינו את זה שהתרשל במילוי תפקידו בשמירה, ושבעטיו אירעה הגניבה. יהודי המחנה אזרו עוז ותעצומות והשיבו באומץ רוח: "כולנו אשמים! על כולנו רובצת אשמת המחדל! אם ברצונכם - הירגו את כולנו"!

אנשי ה'ס.ס.' נידהמו מעוצמתה של אחדות מופתית שכזאת שבאה לידי ביטוי כה עז, כשיהודי המחנה הביעו את רצונם לישב על כס הנאשמים בצוותא, ועזבום לנפשם.