מאות יהודים ניאותו לוותר על פת לחמם כדי לזכות באמירת תהילים

"ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו" (במדבר, י"א א')

וכתב רש"י בד"ה "ויחר אפו": "אני הייתי מתכוין לטובתכם שתכנסו

לארץ מיד". וכתב ב"ארחות חיים" להרא"ש סימן נ"ה: "שדרכם

(של הבריות) להעלים הטובות ולגלות הרעות"

יש בני אדם, ויש בני אדם.

יש הרואים רק את תכונותיו הטובות של השני, מודים להקב"ה על כל רגע שנתן להם לחיות איתו ביחד, ליהנות ממידותיו הטובות ומהארת פניו, אך יש שיראו בזולתם רק את התכונות השליליות הקיימות בכל בן-אנוש עלי אדמות.

כך זה בכל ענייני העולם, וכך גם בענייני הבית היהודי, כאשר יש בני זוג הרואים רק את הטוב והיפה של בן זוגם, ויש שאינם מכירים בטובתו של הקב"ה ולא יתייחסו ליתרונותיו של השני אלא יתמקדו בליקוייו ובחסרונותיו, ובכך הם ממרמרים לעצמם את החיים.

והנה דוגמא לראיית הטוב, והיפוכה.

בתום מלחמת העולם השנייה, הגיעו החיילים של צבא ארצות הברית לשחרר את השרידים שנותרו בגיטאות. הגאון רבי אליעזר סילבר זצ"ל, כיהן באותה תקופה כאיש הדת במקום, וכדי לשמח את האומללים אירגן קבלת שבת ציבורית. רבים מן היהודים הגיעו להשתתף בתפילה, והנה מבחין הגר"א סילבר שיהודי אחד נותר במקומו בבקתה, ואינו מתלווה ליתר אחיו.

הגר"א סילבר ניגש אליו, ושואלו בחום: למה יפקד מושבך?

והיהודי משיב: אחרי מה שראיתי, לא אגיע בשום אופן לתפילה!

מה ראית? - שואל הרב סילבר.

בהיותנו במחנה, סיפר האיש, היה רק ליהודי אחד ספר תהילים. כיוון שבמצבים הקשים והנוראיים בהם עמדנו, ביקשו הכל לומר פרקי תהילים ולשפוך צקון לחשם לפני אלוקיהם, ניצל זאת בעל-התהילים ודרש מכל אחד שלוש פרוסות לחם עבור כל שעת-תהילים.

אחרי שראיתי זאת, ממשיך האיש, אמרתי לעצמי, שאינני מסוגל לראות את עצמי כמי שמשתייך לקבוצה הזו, שבה נמצא אדם המסוגל לנצל את חולשת הזולת ולהוציא ממנו את פת לחמו האחרונה.

למשמע הסיפור, נותרו כל מלוויו של הרב סילבר המומים במקומם, ולא ידעו מה להשיב לו.

הגר"א סילבר לא איבד עשתונות ולא התבלבל. הוא פונה אליו בחיבה גדולה, ואומר לו: חבל שהינך מסיק מסקנות על פי מעשה של אדם אחד; אני דווקא הייתי רואה בסיפור זה את גדלותם של אחינו היהודים, כאשר מאות משוכני המחנה הסכימו לוותר על פת לחמם, עבור אמירת תהילים...

כעבור דקות אחדות ניראו שניהם, הרב סילבר והיהודי ההוא, צועדים שלובי זרוע לקבלת השבת הציבורית.